יום שבת, 29 ביוני 2013

פסטיבל הקולנוע בירושלים, 4-13/7/2013 : עלעול בתכניה, המלצות והסרט Upstream Color של שיין קארות'


יש משהו ממש מצוין במילה "לעלעל". זה מתגלגל על הלשון בכייף, זה מזכיר עלעלי עץ, או עלווה, זה מזכיר סתיו ושלכת, זה יוצר ערגה לימים קרירים יותר. חוץ מזה, זה ממש כייף לעלעל בדברים

נסו לעלעל, למשל, בתכניית פסטיבל הקולנוע בירושלים. קודם כל- חגיגה! הפסטיבל חוגג שלושים השנה, והסרטים נראים מעניינים ומגניבים להפליא. חוץ מזה, כשכבר יש חגיגה אמיתית, צבעונית ועשירה של קולנוע איכותי, אין דבר נפלא מזה. הפסטיבל הוא אחד מאירועי הקולנוע השנתיים החשובים בארץ, ומידי שנה מארח סרטי איכות ויוצרים חשובים, מיינסטריים ופחות מיינסטרימים.
בכלל, באירועים המוקדשים כל כולם לקולנוע, חווית הצפייה הופכת להיות משהו אחר. אתה מתיישב באולם, וסביבך יש אנשים שבאו במיוחד, אוהבי קולנוע, אוהבי הדימוי הויזואלי, אוהבי המצלמה והתיווך שלה את המציאות. אחרי כל זה, אתם לא תלכו? ברור שתלכו. וההמלצות מייד יגיעו בהמשך, כי מי אנחנו שנזניח את הנושא החשוב הזה

ביום שישי שעבר התקיימו הקרנות ה- Preview לסרטים נבחרים מן הפסטיבל לעיתונאים ובלוגרים, והיה מגניב כי היו סרטים באמת טובים. מצד שני, לך ותרכז במקום אחד המון מבקרי קולנוע, מרכזיים יותר ופחות, ואנשי קולנוע (גם יוצרים הוזמנו לאירוע). אתה מסתכן בלשמוע הערות כמו, "אני צופה שזה לא יהיה יותר מבינוני עם נטייה קלה לאכזבה," או "הוא צלם מחונן, אבל לא הייתי משקיע את מאה ושמונה הדקות כדי לראות את הסרט המלא," או סתם לראות גיקים של קולנוע בטונוס שרירים גבוה (משמע- נרגשים). Not that there's anything wrong about it, נזדרז לומר, כי גם אנחנו (אני! אני! וגם עצמי ואנוכי היו) כאלה.  

צפיתי בשני סרטים ואכתוב בהמשך על הסרט החזק יותר, מבחינתי, Upstream Color של שיין קארות' ולמה כדאי ללכת לראות אותו, אבל לפני כן, אני רוצה לציין כמה סרטים חשובים שכדאי וראוי לראות. את התכניה המלאה אפשר למצוא כאן, באתר הפסטיבל, לצד שעות הקרנה, ושווה להסתכל בכל מקרה כי יש שם כמה פנינים אמיתיות וממש מרגשות ומלהיבות

אז במה אני הולכת לצפות בפסטיבל הקרוב?

חוץ מלחתוליםלכרסיטיאן בייל ולקיץיש לי פטיש די קשה לקולנוע איראני-אפגניגם לקולנוע דרום קוריאניאבל חכו שנייהסנוניות זכורות לטובה של הז'אנר הם "ליקוי חמה בקנדהאר" מ- 2001 של הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף וכן "הלוח" מ-2000 של בתוסמירה מחמלבאףבפסטיבל השנהיוקרן סרטו החדש יחסית של מחמלבאף"הגנן"וסינמטק ירושלים גם יארח את הבמאי עצמו"הגנן" צולם בחלקים שונים בישראלועוסק בדת הבהאית וביחסי דתות בכללזה נקרא ונראה מעניין בטירוףובהקרנת טרום הבכורה יתקיים דיון בין מחמלבאף וריצ'ארד פנייההמנהל האמנותי הוותיק של פסטיבל הקולנוע בניו יורק.


מוחסן מחמלבאף
לינקוקים בנושא:
==============



"החברה קים מתחילה לעוף"

בהקשר קולנוע קוריאני, ולאו דווקא דרום קוריאני,  מופיע בתכניית הפסטיבל  סרט בשם "החברה קים מתחילה לעוף." הסרט הוא פרי של שיתוף פעולה בין כמה במאים, כולל במאית צפון קוריאנית אחת (בשם קים גוואנג-הון. האם ייתכן שלכולם בצפון קוריאה קוראים קים? עם שם משפחה שחובה עליו להכיל את האותיות ג' ו-ה'?) וקאסט שכולו שחקנים מצפון קוריאה. במרכז הסרט נמצאת החברה קים, פועלת בניין בפיונגיאנג שחולמת לבקר בקרקס בגלל חלום ילדות ישן על אקרובטיקה. חוץ מהעלילה ומהעובדה שקולנוע צפון קוריאני כמעט ואינו קיים, באופן עקרוני, שיתוף הפעולה בין הבמאים (בריטניה, בלגיה וצפון קוריאה) הוא פשוט מסקרן. פטיש מספר שתיים, כבר אמרתי?

לינקוקים בנושא:
==============

"פנתר לבן"

אם התמונה שלפניכם היא לא המשעשעת בה נתקלתם מזה שנים, לכו לעמוד בפינה רגע, תחשבו על זה ואז תחזרו. "פנתר לבן" הוא סרטו הראשון, החדש והמסקרן של דני רייספלד. יש זאב רווח, יש עלילה שמזכירה קצת את "פייטר" ו"רוקי" (או, בעיקרון, את ז'אנר סרטי האגרוף) עם אדפטציה לישראל ויש הרבה באזז והתרחשות סביב הסרט הזה. זאב רווח משחק מאמן אגרוף מזרחי בשם דוד אוחנה שפוגש מתאגרף רוסי, פעיל בקבוצה נאו-נאצית בשם אלכס. הסרט עוקב אחרי מערכת היחסים בין השניים ובודק כל מיני יחסי זהויות ישראליות. הכל מתרחש בטבריה, שזה בכלל קטעים (כי טבריה זה מקום מצחיק. ויש שם את הכנרת. ולא הייתי שם כבר לפחות שבע שנים, עכשיו כשאני חושבת על זה). את דני, הבמאי, פגשתי באירוע ה- Preview והוא גם נידב פרט טריוויה משעשע על זאב רווח בהקשר הסרט: מסתבר, שזאב רווח עסק בנעוריו באגרוף בירושלים.

זאב.רווח.מצ'רלי.וחצי.וחגיגה.בסנוקר.היה.בעברו.מתאגרף.מקצועי. כן! "פנתר לבן" יהיה לדעתי אחת ההברקות בפסטיבל ואני כבר ממש משתוקקת לראות אותו, במיוחד לאור הטריילר הנ"ל:


* מילה לאנשי יחסי הציבור של הסרט- לא הצלחתי לאתר דף פייסבוק רשמי של הסרט, וחבל. בימים טרופים אלה של רשתות חברתיות וחיי חברה אינטרנטיים, זה חובה. בחייאת. עדכנו אותי כשייפתח (ואם כבר פתוח, אז בכלל. אם אני לא מצאתי סביר להניח שגם אחרים לא ימצאו).

לינקוקים בנושא:
==============
"פנתר לבן" באתר הפסטיבל
הצצה ל"פנתר לבן" בוואלה!תרבות
"פנתר לבן" ב- Ynet

"פלסטלינה"
נשארים בישראל.
"פלסטלינה" הוא קודם כל סרט בכיכובה של ריימונד אמסלם האהובה עליי מאד (את "7 דקות בגן עדן" ראיתם? את "שלוש אמהות"? את "אחותי היפה"? אז לכו מייד לראות). אמסלם נמצאת כבר זמן מה בתודעה, שחקנית מאד עדינה ומיוחדת ויוצאת דופן בקרב השחקנים הישראלים, עם סטאר קוואליטי אמיתית אבל עם ענווה רבה, וכל הופעה שלה היא פשוט תענוג צרוף של משחק איכותי. "פלסטלינה" מתרחש בשנות ה-60 בירושלים, טרום מלחמת ששת הימים, ומתאר מסלול התבגרות של ילדה בת 11, עם כל מיני תבלינים ופלפולים בדרך. שוב- שווה ללכת רק בגלל אמסלם. אחריות שלי.

לינקוקים בנושא:
==============
"פלסטלינה" באתר הפסטיבל
"פלסטלינה" בבלוג "איתן- קולנוע מזוית אישית"

"שלום מרוקו"
ביוש ישראל. היוש מרוקו.
"שלום מרוקו" משלב כל מיני דברים שביחד יכולים ליצור תמהיל ממש מעניין. שימו לב מה כתוב על הסרט בתכנייה: "אגדת רפאים עתיקה, רצח, חטיפה, מין, בגידה, אהבה נכזבת, רב תרבותיות- אלו הם מקצת מחומרי הגלם המעניקים ל'שלום מרוקו' את הנופך הדליקטסי המובחן שלו".
 Need I say more?

לינקוקים בנושא:
==============
"שלום מרוקו" באתר הפסטיבל

"אבן הסבלנות"
את "אבן הסבלנות" ראיתי לפני כמה ימים, בלי קשר לפסטיבל הקולנוע, ובפסטיבל עצמו אני הולכת לצפות בו שוב (הרי אני באובססיית צפייה חוזרת כשמדובר בסרטים ששווים את זה, שכחתם?) והוא, בהיעדר מילים אחרות, פשוט נפלא. כדאי להזהיר מראש שהתכנים של הסרט לא קלים בכלל, והתקציר התמים לכאורה לא חושף באמת את הרבדים העדינים שמרכיבים את הסרט הזה. יש פה גם מופת של משחק מצד השחקנית המובילה (קחו נשימה עמוקה) גולשיפטה פראהאני, שחקנית איראנית יפיפייה שממש נותנת טאץ' אישי לתפקיד. במרכז הסרט נמצאת מערכת יחסים עצובה, סבוכה, מתוחכמת ומלאת סודות של זוג אפגני. הבעל נמצא בסוג של קומה ואשתו הצעירה מנצלת את מצבו כדי להוריד מעצמה את כל מה שמכביד עליה, כשהאוזניים של בעלה לא באמת מאזינות. אני ממליצה עליו בחום בעיקר בגלל ההזדמנות לראות משהו שונה באמת, רחוק וקרוב כאחד אל האחות הגדולה בהוליווד אבל יוצר חוקים קולנועיים משלו.

לינקוקים בנושא:
==============
"אבן הסבלנות" באתר הפסטיבל

Upstream Color

את Upstream Color (ולא תרגמו את השם לעברית, תודה לאלוהים על הדברים הקטנים האלה) הולכים לראות כשלוקחים בחשבון שמדובר באחד הסרטים הכי לא סטנדרטים שיצא לכם לראות. חווית הצפייה מאד לא שגרתית- מדובר בסרט עשיר מאד בדימויים ויזואליים, חלקם לא משהו שתרצו לראות תוך כדי ארוחת הבוקר. הוא מתאפיין גם בביקורת חברתית ומבצע התייחסויות אינטרטקסטואליות ליצירות אחרות (ובמיוחד ל"וולדן" של הנרי דיויד תורו), מציג שוטים שעלולים לזעזע (אני כיסיתי את העיניים פעמיים במהלך הסרט, וזה הרבה בשבילי, ותוך כדי כיסוי העיניים תפסתי עוד שלוש בחורות ובחור אחד שעשו כמוני), ובאופן עקרוני הסיפור הנרטיבי הוא קשה- על בחורה צעירה בשם כריס שמגלה שנעשו בה ניסויים אותם היא לא זוכרת, ושמשבשים את חייה לחלוטין. היא פוגשת בחור, ג'ף (שיין קארות', שחוץ מלביים ולכתוב את התסריט גם משחק) ואיכשהו יש ביניהם קשר של הזדהות עם החוויה. מאוחר יותר הסרט גם חושף שג'ף עצמו עבר ניסויים דומים לאלה שעברה כריס.



למה לראות את הסרט (וזו בוודאי חוות הדעת הקצרה ביותר שכתבתי מימי על סרט, מי היה מאמין. אבל תהיו סלחנים. אם זה יהיה ממש דחוף למישהו, אתם מוזמנים לבקש פוסט נפרד ומפורט על Upstream Color ואז הכל יהיה בסדר)-

* בגלל עבודת הצילום. כאילו, וואו. ואחרי שאמרנו וואו, הסרט כולו הוא משחק של מרחקי צילום קרובים מאד, ממדיום שוט עד אקסטרים קלוז אפס, כשצילומי לונג שוט כמעט ולא מופיעים כאן. השמירה על מרחקי צילום קרובים מאד ועל התמקדות בחלקי גוף ופנים שומרת על אינטימיות ייחודית, קרבה מאד גדולה לדמויות (בעיקר לכריס, ולאופן שבו היא חווה את הניסויים ואת מה שבא אחריהם), עד כדי כמעט תחושה ממשית! אצלי זה בלט בעיקר אחרי שכריס סוממה. היה כמעט אפשר להרגיש בגוף את הכבדות של האיברים, את הראייה הלא ממוקדת. מהמם. חוץ מזה, הצילום בסרט עובר מ- off focus, לפוקוס עמוק, לפוקוס רך, לחלקים בשוט המצויים בפוקוס בעוד אחרים מעומעמים- עוד אלמנט שתורם מאד לאווירה ההזויה והכבדה של הסרט (שכל כולו נועד כדי להעביר וללכוד תחושות).



* בגלל עבודת הסאונד. הסרט קיבל, ובצדק, פרס בפסטיבל סאנדאנס האחרון על עבודת הסאונד, שמהווה חלק מאד דינמי בעיצוב האווירה הכאוטית, הבלתי מוסברת, של העולם הבדיוני של הסרט. ההפרדה בין הזיה ומציאות, בין מה אמיתי ומה לא, ומה נראה לנו אמיתי, מיטשטשת וכמעט לא מתקיימת כאן. רגע זכור לטובה- כשכריס נסחבת החוצה ממועדון אל גשם זלעפות היסטרי שצורם באוזניים לכל מי שיושב באולם.

* בגלל שיין קארות'. הבחור, יוצר אמריקני, הושווה על ידי סטיבן סודרברג לדיוויד לינץ' הבא. יותר מזה? את הסרט הקודם שלו לא ראיתי עדיין, אבל היה באזז גם סביבו, ואני יכולה לספר בסוד שהרבה מאנשי הקולנוע שהיו באירוע ה- Preview צפו ב- Upstream Color, פשוט כי היה מעניין לראות מה יעשה קארות'. חוץ מזה, הוא חתיך. הגיע הזמן שמישהו (מישהי) יקום ויגיד את זה. אבל לא נהיה קטנוניים.

קארות', בשוט מתוך הסרט
* אחד אחרון- בגלל דימויים חזותיים יוצאי דופן, מעניינים, מטורפים, מפחידים, מנתצי זהות. בכלל זה, דימוי החזירים, הקרח בקערה, הפצעים בגוף ובשר בכלל, האבנים בקרקעית הבריכה. ויש עוד. וכדי שכל זה לא יראה לכם כמו רשימה מסתורית של רוצח סדרתי חדש, לכו לראות את הסרט ואז תבינו.

לינקוקים בנושא:
==============
הסרט ב-ויקיפדיה באנגלית
הסרט באתר הפסטיבל
שיין קארות' ב-ויקיפדיה בעברית

=============================================================================
מה עוד?

פסטיבל הקולנוע יפתח ביום חמישי הקרוב, ה- 4 ביולי (הידד! נוכל לחגוג את יום העצמאות של ארה"ב באותו אירוע! אם זה לא שתי ציפורים במכה אחת, אני לא יודעת מה כן) באירוע חגיגי בבריכת הסולטן בירושלים. אפשר לקרוא על אירוע הפתיחה, וגם על כל אירועי הפסטיבל, באתר המושקע שלהם (בלינקוקים מטה). בואו, יהיה כייף. וזה בירושלים. זה אומר שהאוויר פה יהיה הרבה יותר מגניב מאשר אוויר המרכז, והפן של בני ובנות הזוג שלכם לא יהרס פה כל כך בקלות (כי אין פה לחות. באמת!), ויש פה מלא מה לעשות, ויש את חומות העיר העתיקה ואת מבנה סינמטק ירושלים, שזה בערך אחד המבנים הנפלאים ביותר בעיר עם נוף בארבעה כיוונים, ואם תתאמצו מאד, יש מצב שגם תראו אותי שם! אני אהיה זו שמתלהבת ומתרגשת לפני כל סרט וסוחבת את חצי בעל כורחו אל שורה 6, ואז מתעטפת באולם בצעיף ענק כי המזגן וכל זה. חפשו אותי. ולסיום, תראו מה קלטתי בגיא בן הינום כשיצאתי מהסינמטק:

ואם תחפשו ממש טוב, ילדים,
אולי גם אתם תראו אותו יום אחד
לינקוקים 



יום חמישי, 20 ביוני 2013

ג'יימס גנדולפיני, 1961 - 2013



יש פרסונות בתעשיית הטלוויזיה-קולנוע-תרבות שהייחוד שלהן נובע לא רק מעצם ההשתתפות בפורמטים ייחודיים שפרצו את גבולות התכנים האיכותיים והצליחו גם להפוך מאד פופולאריים, או בגלל דמות מסוימת ובלתי נשכחת שגילמו במהלך חייהם, או אפילו בגלל ניואנסים קטנים ומאד מקוריים שלעד יישארו שייכים לדמות הזו. ג'יימס גנדולפיני היה כל אלה, ועוד. יסלחו לי מאד כל שונאי הקלישאות, אבל לפעמים אין ברירה. הוא היה פשוט אישיות שנכנסת עמוק ללב. גם אם הוא יחתוך לנו מול העיניים לחתיכות קטנות ומדממות את שותפו לעסקים, ירצח בדם קר, יבגוד באשתו, יצא לגבות כספים בשיטות לא קונבנציונליות, יגרום לעובדים שלו להתאבד מרוב דיכאון, ייפטר אפילו מבני משפחה אהובים- למרות כל אלה, אנחנו נאהב אותו.

זה יהיה לא הוגן, בהרבה מובנים, לזרוק את גנדולפיני רק למשבצת טוני סופרנו וזהו. הוא היה שחקן מחונן באמת, כזה שנתפס בתודעה כאהוב וחביב ולא משנה מה יעשה, וזו תכונה נדירה, בודדה בים של הרבה בינוניות בעולם הבידור. גנדולפיני שיחק גם בסרטי קולנוע טרום עידן הסופרנוס, בעיקר בנישת השחקן האיטלקי הצדדי, מעין גרסאות מקדימות של טוני, הדמות הבולטת והמשפיעה ביותר שלו (ואפשר לחזור ל"רומאן על אמת" ולסצנה הנהדרת-קורעת-הלב-המצחיקה-עצובה-נפלאה שלו עם פטרישיה ארקט, וראוי לציין גם את "תפוס את שורטי" ואת "הורג אותם ברכות" האחרון עם בראד פיט, מ-2011, בו יש מחווה מאד ישירה לטוני סופרנו), ועם עליית "הסופרנוס", יצר גנדולפיני, לצד תסריט ובימוי מבריקים את דמות הגנגסטר האהובה ביותר ככל הנראה בהסטוריה. ראש מאפיה אוהב חיות, חביב, מקסים בצורה רצחנית שלא בוחל בשום אמצעי כדי להטות את הדברים לטובתו.

גנדולפיני הצליח להעניק לטוני עומק פסיכולוגי והנמקות יוצאות דופן, ויש אינספור דוגמאות- מקרה ראלפי סיפרטו והסיפור עם הסוסה, החשפנית, והסצנה הבלתי נשכחת בה טוני מוריד אותו, מערכת היחסים הסבוכה עם כרמלה אשתו, הפרקים בהם הוא מאושפז בבית חולים אחרי שג'וניור, דודו, יורה בו בגלל התקף אלצהיימר ובהם הוא חווה סוג של העולם הבא עם כל מיני דמויות מתות ששבות לחיים, ההיפטרות מכריסטופר, מקרה אדריאנה, והנה יש לי חשק עצום לשבת ולראות את כל פרקי "הסופרנוס" מההתחלה.
גנדולפיני היה אחד השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים (וזו רשימה אקסלוסיבית).

 R.I.P




חשבתי על סצנת סופרנוס שתוכל להתאים עכשיו, אבל יש כל כך הרבה.
ובסוף החלטתי, וזה השתלב בצורה מופלאה, על סצנת הסיום. הסצנה הזו היא ללא ספק קליימקס אמיתי- גאונית, עלומה, נפלאה. אפשר להיפרד שם מגנדולפיני בשקט, לצלילי Don't stop believing של Journey, ולחשוב על ימים אחרים, של טלוויזיה שמגדירה מחדש את חוקי המשחק עבור סדרות ואפילו עבור קולנוע, ושל שחקן אחד שהצליח ליצור דמות כה ייחודית ובלתי נשכחת, שהתמצית שלו תישאר אחריו עוד הרבה זמן, למרות שהוא כבר לא. 


הנה הסצנה. למי שצפה בכל הסדרה זה מיותר להגיד, אבל פרגנו לעצמכם וחכו ממש עד שאתם רואים את כתוביות הסיום-



ואל תשכחו להאמין.

ג'יימס גנדולפיני- לינקוקים

פרידה מג'יימס גנדולפיני, עיתון "הארץ"
דף הפייסבוק של "הסופרנוס"
ג'יימס גנדולפיני ב-ויקיפדיה בעברית
ג'יימס גנדולפיני ב- IMDB

============================================================
ובעניין אחר, אם כבר התכנסנו כאן

פסטיבל הקולנוע בירושלים ייפתח ב- 4.7.2013. הולך להיות שווה, והפסטיבל חוגג השנה 30 קייצים של חגיגה קולנועית איכותית, וזה לא הולך ברגל. לא הולך ברגל בכלל (וואט דה פאק איז מקורו של הביטוי הזה? למסביר יוענק פרס המסביר ביטויים מטופשים. זה פרס שלא הולך ברגל). אני אחזור לכאן במהלך השבוע עם המלצות, הגיגים, ופרטים נוספים. Stay tuned.