יום שני, 31 בדצמבר 2012

שירים בסרטים, חלק ד'- Warm, Warmer, Disco! וגם: נשים אמריקניות, ביניהן אחת נודניקית במיוחד, ומבט מסוכן שלא הייתם רוצים לקבל מאל פאצ'ינו


ובכן, חורף.
הגיע הזמן שנפסיק להתכחש לזה וננסה לאמץ את העובדה המצערת הזו אלינו, ואולי ככה זה יראה פחות נורא. למען האמת, אין לי שום מנדט להתלונן, כי עברתי דירה (אהמ, אהמ- כיחכוח גרון מנומס- על כן לא כתבתי כל כך הרבה זמן. לעבור דירה זה מבאס. נקודה. סוף), ולדירה החדשה שלי יש גם-

א.     רצפה וורודה (זה אמיתי! קראתם לי עכשיו שקרנית?).
ב.     חצר מהממת מנוקדת פה ושם בחתולים פרוותיים ומפונקים.
ג.      היא גדולה ויפה.
ד.     השורה התחתונה- חם פה. חמים ונעים וטוב ונחמד ומתרכבל פה. בואו לבקר. תביאו הפתעות איתכם. תביאו עותק של "הסנדק 2" בדי.וי.די (כי את הראשון יש), ומשהו עתיר קלוריות לאכול (כזה, למשל, וגם לכזה לא אגיד לא). כן!

אבל כיוון שאני אוהבת להתלונן, וטובה בלהתלונן, ובאופן כללי חושבת שלהתלונן זה חשוב, אז אתלונן. לא אוהבת את כל השכבות האלה, לא אוהבת מגפיים וגרביים, לא אוהבת שנהרס לי השיער בגלל הגשם. לא אוהבת שהשמש מסתתרת מאחורי גופים עגלגלים ואפורים. לא אוהבת. סוף תלונות.

עכשיו, אחרי שסיימנו להתלונן, אולי נשמע קצת מוסיקה? ועוד מוסיקה מסרטים? בכלל חלום!


אם אתם מכינים קלטות לקט, או צורבים דיסק שירים לחברה שלכם (ואני יודעת שאתם עושים את זה), אני שולחת אתכם כתזכורת לפוסטי "שירים בסרטים" הקודמים: שירים בסרטים חלק א', שירים בסרטים חלק ב', שירים בסרטים חלק ג'.

“Son of a Preacher man”, של Dusty Springfield, מתוך "ספרות זולה," קוונטין טרנטינו, 1994

 אומברטו אקו הגדיר פעם באופן בסיסי מהו סרט פולחן.
לפי אקו, סרט הופך להיות סרט פולחן בכך שסצנות מסוימות מתוך סרט הפכו עם הזמן להיות אוטונומיות ומצוטטות בזכות עצמן. ביחס ל"ספרות זולה", זה הכי נכון שיש. ובכן, תמיד תהיה בעייתיות לכתוב על משהו שקיבל מעמד חברתי ותרבותי גבוה כל כך כמו "ספרות זולה". תמיד אתה עלול לקחת סיכון שמעריץ מטורף יקום עלייך ויגיד שזו טעות, שזה לא נכון, ושאתה מחלל קודש נפשע. אבל כשאתה בעצמך מעריץ מטורף, ולפרקים גם בלתי שפוי, אתה איכשהו עוקף את העניין הזה.

השאלה במה עוסק "ספרות זולה" נבחנה ונבחנת עד היום באספקטים שונים. הקושי לתת עלילה מדויקת קשור במבנה הנרטיבי המקוטע והמפורק של הסרט, אחד מסימני ההכר של טרנטינו כבמאי, ואחד ממאפייניו דווקא כבמאי חדשני ופורץ דרך. על "ספרות זולה" נאמר ששינה דפוסי חשיבה בהוליווד שהייתה מקובעת, ובמובנים רבים עדיין שמרנית בשנות ה-90. הסרט הוא אוסף של מחוות קולנועיות שחושפות את גאונותו של טרנטינו כקולנוען ואת הבקיאות הבלתי תיאמן שלו בסרטי קולנוע לדורותיהם- כך, ניתן למצוא ב"ספרות זולה" מחוות אומנותיות לכמה ממאפייניו הסגנוניים של היצ'קוק, כולל התייחסות לסרטים ספציפיים ("פסיכו", למשל), מחוות ז'אנריות (כי באמת יש שם הכל- מז'אנר סרטי הגנגסטרים, עד מחוות למיוזיקל וסרטי סמוראים, כי זה טרנטינו, וכלה בסרטי סאדו מאזו אלימים), וה"ג'ק רביט סלימס", הדיינר-בר-מסעדה אליו הולכים וינסנט ומיה, הוא בכלל אגדות קולנועיות מן העבר שקמות לתחייה אחת אחת. אז הנה הצעה שקיבלתי פעם מאחד מן המרצים שלי באוניברסיטה, ואני גאה להעביר אותה הנה: בכל הקשור ל"ספרות זולה", כדאי לוותר על הניסיון להבין את העלילה, ואת סדר האירועים, ופשוט להתרווח על הספה (או על מושב בסינמטק, אם התמזל מזלנו והסרט מציג שם), ולהנות מן הסרט. כי באיזשהו מקום- אם טרנטינו היה רוצה שנחבר את חלקי העלילה הוא היה נותן לנו קצת יותר כלים לכך.

חשוב לזכור ששם הסרט הוא בכלל מחווה לספרי ספרות זולה מתפרקים, שבהם אם לפעמים חסרים דפים, או אם הם מודבקים ברישול לא במקום הנכון- זה בסדר.

ל"ספרות זולה" יש גם פסקול נהדר שהפך להיות חלק מן הפולחן סביב הסרט. לפוסטים שעוסקים בשירים בסרטים (כמו למשל, פוסטנו הנוכחי) זה גן עדן- יש המון אפשרויות בחירה. בחרתי כאן את Son of a Preacher man, שמושמע ברקע כשוינסנט מגיע לאסוף את מיה. 
וינסטנט ומיה, באחת מן הסצנות הנצחיות של הסרט
הסיטואציה: מרסלוס, הבוס המאפיונר המפחיד של וינסנט, מבקש ממנו לצאת עם אשתו ערב אחד. וינסנט כמובן לא יכול לסרב, אבל הוא רוצה לעשות את זה כמה שיותר מהר ולגמור עם זה. כשהוא מגיע לאסוף את מיה, אחרי כמות נאה של הרואין שהזריק לעצמו לפני כן, הוא מוצא פתק פשוט על דלת הכניסה. בקולה של אומה תורמן, שמקריאה לו את הפתק, היא מזמינה אותו להיכנס ולהכין לעצמו משקה בעוד היא מסיימת להתלבש. וינסנט נכנס לסלון הבית הריק וביחד איתו נכנס גם השיר, שמלווה אותו, ואת המתח המיני הנבנה הסצנה כמעט מייד. מיה אינה נראית בשתיים ומשהו הדקות הראשונות, ובקאט מוינסנט אליה, היא יושבת בגבה אל המצלמה, ומביטה בוינסנט במצלמות האבטחה. היא מכוונת אותו אל האינטרקום- עם המשפט המפורסם וההו-כה-נפלא, Warm, Warmer- וכשוינסנט מוצא את האינטרקום, Disco. חייבים להתאהב במיה אחרי משפט כזה, אפילו שעדיין לא ראינו אותה ולא ידענו שהיא שיחקה בפרק הפיילוט של הסדרת היוצאת מן הכלל Fox Force five.

אחד הדברים המשעשעים ביותר בסצנה הזאת הוא היפוך התפקידים. במקום שמיה, שצופה באורח שמגיע בסך הכל לקחת אותה לערב בילוי בעיר, תיראה לנו מוזרה, הרי שלפי ההיגיון הייחודי לטרנטינו, מיה היא שיא המגניבות בעוד וינסנט הגמלוני והנבוך, שלחוץ גם ככה מן הסיטואציה, יוצא האהבל בכל הסיפור. מיה מסדרת לה בסבבה אחרי שהיא משקיפה קצת על וינסנט שורות של קוקאין, וכשהיא מסיימת, המצלמה מלווה אותה בקלוז אפ על כפות רגליה- פטיש נוסף של טרנטינו, במיוחד אם מדובר בכפות הרגליים של אומה תורמן- השיר נפסק באחד ויש מעבר אל שוט של פטיפון וכך אנו מבינים שהשיר הוא חלק מן העולם הבדיוני של הסרט, ולא סאונד חיצוני. מיה מקפלת רגל אחת על הרצפה ואומרת לוינסנט- "אוקיי, בוא נלך."

=זהירות, שימוש במטאפורה חבוטה= ומכאן השאר היסטוריה. כלומר, הריקוד המפורסם מן הסרט וכל המקרה הלא נעים עם מיה והמנת יתר והמזרק שוינסנט נאלץ לתקוע בה. איזה נחת. איזה כייף של סצנה. איזו הצגה נפלאה לדמות מרכזית בסרט- דרך קלוז אפס על חלקי גוף שלה (שפתיים, כפות רגליים) ופעולות שהיא מבצעת (הסידור של הקוקאין, המעקב אחר וינסנט). פשוט יופי.

אם רוצים לחשוב קצת על השיר בהקשר הסצנה, וינסנט קצת נראה כמו מוכר ספרי תנ"ך שמגיע בטעות לביתה של אישה מהממת. טרנטינו יצר גל של התעניינות מחודשת במוסיקה של דאסטי ספרינגפילד, זמרת שאת עיקר ימי תהילתה חוותה בשנות ה-50-60 (למרות שהמשיכה לעבוד עד שנות ה-90), והצהיר בכמה מקומות, שאם לא היה יכול להשתמש בשיר הספציפי הזה לסצנה, זה היה מבאס אותו עד כדי וויתור על הסצנה לגמרי! מי יכול להתווכח עם טרנטינו?

עכשיו, על פי כל חוקי האירוניה, כנראה שמישהו שמע אי שם ביו טיוב שאני הולכת לכתוב על הסצנה הזו, כי הורידו את כל הגרסאות האיכותיות שלה (או שפשוט לא מצאתי אותן אחרי פשפוש בלתי נגמר בשירי Pulp Fiction), והשאירו גרסה אחת, שהאיכות היא ממנה והלאה. הסצנה נפתחת בוינסנט שמגיע לביתה של מיה וקורא את הפתק. שימו לב לחפיפה בין השיר והמקצב שלו לבין מה שקורה בסצנה, במיוחד באזור סידור שורות הקוקאין, אבל ממש לא רק. כמו כן, כדאי לשים לב לאיך שהשיר נפסק כשמיה משלבת את כף רגלה על הרצפה ואומרת לוינסנט שאפשר לצאת.

ולמה אני אוהבת את הסצנה הזו? כי היא כל כך פשוטה, קלה לביצוע, אבל מלאה בסאב טקסט אינטליגנטי להפליא- יש כאן מתח שנבנה גם ברמה העלילתית- מה יקרה בין וינסנט ומיה לאור פערי המידע שיש לנו (מיה היא אשתו של מרסלוס), מי היא מיה ולמה היא עוקבת אחרי וינסנט ככה, ובכלל, איך היא נראית? הקרבה המיידית שאנו, כצופים, חשים אל מיה בגלל ההתמקדות בחלקים ממנה ולא בתמונה השלמה יוצאת סקרנות אמיתית ביחס אליה, וגורמת לנו רק לאהוב אותה יותר. הנה הסצנה (עד דקה 2:24, אבל מישהו אמר לכם לא להמשיך לצפות? בטח לא אני)-




והנה סיקוונס שמישהו עלום ברחבי יו טיוב ערך, וכולל פחות או יותר את רגעי התהילה של וינסנט ומיה, כשברקע, איך לא, Son of a Preacher man. ואני הולכת, לפני שאמשיך לכתוב עוד ועוד ועוד על הסרט הזה-


לינקוקים:


"American Woman" של The Guess Who, ב"אמריקן ביוטי", סם מנדס, 1999

קפצו רגע אל פוסט "אמריקן ביוטי" מתוך הבלוג. סבבה?

American Woman יצא ב- 1970 ללהקה קנדית, ולכן זה מצחיק (קנדים שרים על נשים אמריקאיות? קאם און. זה לא נעשה מצחיק יותר מזה). השיר מופיע בסרט כחלק מסדרה של סצנות המתארות את השינוי המרכזי שמתרחש בלסטר (קווין ספייסי אהובנו). זה מתחיל בדקה ה- 49 של הסרט בערך, כשלסטר קונה גראס אצל ריקי. אחר כך תופסת אותו קרוליין מעשן להנאתו ומרים משקולות במוסך, ובסצנה הבאה הוא מתפטר כמו שרק בקולנוע אפשר להתפטר. קרוליין, בסצנה הבאה, מתוודעת אל באדי, האיש והגבות, שנפרד מחברתו כריסטי בגלל שהוא מרוכז מידי בקריירה שלו, ואז- מעבר אל ריקי שמצלם יונה מתה, ואז את ג'יין ואנג'לה. ואז, כמובן, רק את ג'יין.  ובחזרה אל קרוליין ובאדי, שנואפים להנאתם במוטל זול. שימו לב, כאן נכנס כבר השיר. כשבאדי שואל את קרוליין, "מי המלך", השיר נכנס אל הסצנה, ומהווה חיבור ישיר בינה לבין הסצנה הבאה.

American Woman מהווה את הקליימקס של הסיקוונס הספציפי הזה. הוא אכן מתחיל כשקרוליין ובאדי נמצאים במוטל, וממשיך אל לסטר, שמעשן גראס ושר תוך כדי נהיגה, חוגג את השינוי ואת זה שהוא הצליח לנתב את "לא אכפת לי מכלום" למקומות גבוהים כל כך. הבניינים, שמסמנים את כל מה שלסטר שונא (בנייני משרדים-מנהלים מושחתים-עובדים קטנים) משתקפים בזגוגית המכונית, ומילות השיר מכוונות ישירות אל קרוליין, אשתו, גם אם הוא עדיין לא יודע את זה- אישה אמריקנית, תתרחקי ממני. ומהר. כמו כן, השיר שייך לשנות ה-70, מהתקופה שלסטר היה צעיר ומאושר יותר (והרי אחד המוטיבים העיקריים בסרט הוא חזרה של לסטר אל תקופת הנעורים). אגב, לסטר מוצא דיי מהר עבודה חדשה- בתור הופך המבורגרים ב- Mister smiley. גם פה השיר הופך לחלק מהעולם הבדיוני, כשלסטר מנמיך את הרדיו כדי לשמוע מה אומרים באינטרקום של ההמבורגריה-

לינקוקים:
American Woman ב-ויקיפדיה באנגלית

"Zion" של Fluke, מתוך "מטריקס רילואודד", אנדי ולארי וואשובסקי, 2003


99' הייתה שנת ברכה בכל הקשור לקולנוע אמריקני.
ראינו את "מועדון קרב", "אמריקן ביוטי", "עיניים עצומות לרווחה", "השערהתשיעי", "ממנטו", וגם את  הסרט הראשון בטרילוגיית "מטריקס", שעשה שימוש באמצעי מבע קולנועי מופרזים כדי להדגים תיאוריה מפחידה, אם כי מיושנת- שכל מה שאנחנו רואים וחווים בעולם הזה, הוא לא המציאות עצמה. ואז באו שני הסרטים הבאים בסדרה, ואיך לומר בעדינות, קצת קלקלו. חוץ מהאפקטים שכבר חצו את גבולות הטעם הטוב והפכו את שני הסרטים הבאים לסתם עוד סרטי מדע-בדיוני-מתיימרים-להיות-פילוסופיים, הייתה שחקנית אחת, ששברה שיאי מעצבנות ב"ממנטו", וגם ב"מטריקס רילואודד" היא לא מפסיקה לנג'ס. אז כן, יש שחקניות אמריקניות מעצבנות אחרות (אנג'לינה ג'ולי חסרת הכישרון, קייטי הולמס שהיא סתם נודניקית), וקארי אן מוס היא בכלל קנדית, אבל ג'יזס, אישה, את כזאת מביאה את הסעיף! בהזדמנות זו, הבלוג רוצה לבקש סליחה מכל מי שבעקבות "מטריקס" הפכה קארי אן מוס להיות עבורו מושא פנטזיה פרוורטי (עם בגדי הלייטקס השחורים, והמשקפי שמש וכל זה). זו לא אשמתכם. זו היא. הכל באשמתה.

פלוּק ("מזל של רגע", בתרגום חופשי, או "מזל מקרי") הם הרכב האוס-אלקטרו-טכנו עם נגיעות של מוסיקת טראנס רכה, שנמצא בסביבה בערך מאז סוף שנות ה-80. הם אחראים גם לחלק מן הפסקול של "עיר החטאים", ועבדו גם על פסקולים למשחקי מחשב. המוסיקה שלהם מעניינת, בעיקר בנוף האלקטרוני, והקטע הבא חובר במיוחד לכבוד "מטריקס רילואודד", ואפילו נקרא "ציון", על שם העיר החופשייה היחידה של בני האדם בסרט. הטרק הזה מלווה עריכה צולבת בין אנשי ציון שרוקדים במסיבת טראנס שנראית מדליקה לאללה, ומצולמת ב- Slow Motion, לבין טריניטי ונאו, שמנצלים את הרגע ועושים אהבה כשכולם נמצאים במסיבה.
כאן, השיר מהווה חלק אינטגרלי מן הסצנה כשהוא, כביכול, מבוצע על הבמה.
כדאי לשים לב- לחלקים המתכתיים שמודבקים לגופם של נאו וטריניטי, לאפקט הצילום בהילוך איטי של המסיבה, לאלמנטים השבטיים-קדמוניים שמודבקים לאנשי ציון, עם הלפידים הבוערים, התלבושות והעובדה שכולם יחפים, כניגוד לעולם הטכנולוגי בו הם נלחמים (לא ניכנס עכשיו לניתוח הקונפליקט המרכזי בסרטי "מטריקס", אבל זה אחד מהם). הטרק של פלוק מייצג גם הוא שילוב בין טכנולוגיה, שהרי מוסיקה אלקטרונית נוצרת ברובה במחשב, אבל משלב גם קריאות שבטיות (סוג של) שמלוות את הקטע ומייצגות את הקונפליקט. כמו כן, שימו לב להבעות פניה המעצבנות של טריניטי.
לכו לרקוד, זה כייף:


לינקוקים:


She’s on Fire, של Amy Holland, מתוך "פני צלקת", בריאן דה פלמה, 1983

אח, אל פאצ'ינו צעיר.
אחת הדמויות הזכורות ביותר של פאצ'ינו, הגיע אחרי שני סרטי "הסנדק", וסייע מאד לייצב את הטייפ קאסט של פאצ'ינו כמאפיונר אכזר וחסר רחמים. מה יש כאן? טוני מונטנה של "פני צלקת" (אגב, הסרט הוא רימייק לסרט בעל אותו השם מ-1932 של האוורד הוקס- "פני צלקת- בושתה של אומה", ומה לעשות, שהמקור הרבה יותר טוב מן הגרסה של דה פלמה, אבל קצת הולך לאיבוד עם השחור לבן, בכל זאת) הוא מסתנן מקובה שמגיע למיאמי (סליחה, Political Refugee), עם פֶטיש קצת מטורף לאחותו הקטנה והרבה שאפתנות להרוויח כסף ולעשות את זה בגדול באמריקה- וזאת הוא אכן עושה. לסרט יש פסקול מגניב של שירי אייטיז כייפים, שמופיעים בעיקר בסצנות במועדון, אבל לא רק, והשיר המדובר מופיע לפחות פעמיים בסרט- פעם אחת בהקשר הכיבוש של אלווירה הנקוק, האישה ששייכת לבוס שלו / השותף העסקי שלו (ההוא שמסתובב עם תליון ה"חי" בחלק מהזמן), ופעם אחת כשהוא רואה את אחותו ג'ינה רוקדת עם איזה בחור במועדון, לצלילי אותו השיר, לבושה בשמלה חשופה ותספורת אפרו כמיטב אופנת שנות ה-80, ומקבל התקף זעם. והסצנה המצחיקה להפליא שהצלחתי למצוא היא זו של אלווירה וטוני רוקדים- שימו לב למשחק של אל פאצ'ינו, לריקוד הגמלוני, הקופיפי וללעג של אלווירה, שהופכת מאוחר יותר להיות אשתו של טוני- בדיוק כפי שהבטיח לה שיקרה.

השיר המלווה את הסצנה מהווה למעשה את הקישור והחיבור המיידי למשיכה המינית המוזרה של טוני לאחותו, שמגיעה לשיא כמובן בסצנה הכמעט אחרונה של הסרט, ובין המשיכה המינית לאלווירה- המבטאת סיבוך נעלה יותר- הצורך לשמור על זהותו, באמצעות המשפחה והאחות, לצד הרצון להצליח ולעשות את זה בגדול- באמצעות אלווירה, המהווה את הפרס וסמל הסטטוס למעמדו הרם.

לינקוקים:

מה עוד?

·        ההרשמה במייל של הבלוג לא עובדת כרגע, ולכן אתם לא מקבלים את הפוסטים החדשים ישירות למייל שלכם. אז אל דאגה, אתם לא לבד. אני עובדת על לתקן את זה, אבל חושדת שזה ייקח קצת זמן. וכמובן, אם מישהו יודע איך לכל הרוחות מתקנים כזה דבר, שיעשה מצווה גדולה לכבוד השנה האזרחית החדשה ויעזור לי, טוב?

·        קוראת מקסימה בשם נעמה ביקשה ממני לפני כמה חודשים פוסט על הסרט "ברזיל" של טרי גיליאם. נעמה- לא שכחתי אותך.
גם לכם יש בקשות מיוחדות לפוסטים? דברו איתי!

·        קורא אחר של הבלוג הוסיף ליו-טיוב סצנה חשובה שדיברתי עליה בהקשר "אמריקן ביוטי". אז הוספתי אותה לפוסט המקורי, ולמרות שהפניתי אליו כבר היום מתוקף היותי חופרת, אפנה שוב וגם אגיד תודה רבה (שוב).

וגם:
המקור נמצא פה :-)


יום שני, 5 בנובמבר 2012

"מיזרי"- כי כולנו רוצים שיהיה לנו מעריץ מספר 1


אולי אני צריכה לקרוא לפוסט הזה, "דברים שקורים לי כשאני בדרך לכתוב על סרט אחר לגמרי". אז אולי! לפני שבועיים, חל שינוי משמעותי במיוחד בהרגלי צריכת התרבות שלי. מקור השינוי המהותי הוא שאני וחצי התחברנו לכבלים. שומו שמיים, אני יודעת. יש כל כך הרבה דברים להשקיע בהם זמן, אז לבהות מול מסך-הכמעט-קולנוע בבית שלנו ולהעביר ערוצים במשך שעות? יהיו שיקראו לזה בגידה במלכות, יהיו שיגידו שזו יריקה בפרצופה של האמנות, יהיו שיגידו שזו הצטרפות לתרבות הזבל, ויש קבוצות שטוענות שכל הכבלים האלה הם חלק ממרקם עדין של מזימה בינלאומית נרחבת שחרטה על דגלה להרדים את הפרולטריון (=אנחנו) באינפוזיה של טראש ואסקפיזם ולמנוע ממנו לצאת אל הרחובות ולהפגין קצת אכפתיות למצב האומה.

כל המלהגים הללו בוודאי לא היו מודעים לקיומו של ערוץ MGM, ואם היו מודעים, בוודאי שלא היו מודעים לקיומו של ערוץ MGM HD, שזה כמו הראשון רק בהיי דפינישן (שזה היי בפני עצמו. אני ממש אוהבת את משחקי המילים האלה). נדמה שערוץ MGM כמו נוצר בשבילי ועבורי- מלא מלא מלא סרטים של פעם, בכמויות מסחריות, עד שתגידו די, כשפה ושם בין אבני החן הרבות משולבים יהלומים אמיתיים שיוצרים מחרוזת שאף אחד לא יכול שלא לרצות ללבוש.

בנימה מליצית פחות-
אני מאוהבת בערוץ הזה. הספקתי לראות בו את "אליבי" ו-"ורטיגו" של היצ'קוק ולהתמוגג מכל שנייה, את "חמים וטעים" בפעם המיליון, את "מוכת ירח" עם שר וניקולס קייג', "השער התשיעי" (הידד!) של רומן פולנסקי והיד עוד נטויה.

ותוך כדי עבודה על פוסט אחר לגמרי (רוצים רמז? עוד פעם רומן פולנסקי), נתקלתי בסרט של פעם ששילב בין שני דברים שאני מאד אוהבת: סטיבן קינג, ומותחן טוב של פעם. "מיזרי" הוא מסוג הסרטים (והספרים) שנחרטים בזיכרון שנים אחרי שצופים בהם, במיוחד סצנות מסוימות (ואל תדמיינו שאתם לא יודעים על מה אני מדברת. מוהאהאהא, כן, למה שאני אתמודד לבד עם פחדים מהילדות?). זה יהיה פוסט קצר מהרגיל, על קצה המזלג, ספוג בהרבה נוסטלגיה מתקתקה ומפחידה להפליא.

פרטים טכניים

"מיזרי", ובאנגלית Misery

במאי: רוב ריינר (או, אם תרצו, מייקל מ"הכל נשאר במשפחה". ההוא עם השפם? בעלה של גלוריה? נראה כמו כוכב פורנו משנות ה-70 בשילוב בובה כלשהי מה"חבובות?" אז הוא)

תסריט: ויליאם גולדמן, בהתבסס על ספרו של סטיבן קינג מ-1987

קאסט: קת'י בייטס (בתפקיד אנני וילקס), ג'יימס קאן (פול שלדון, ששיחק את סאני קורליאונה בסרט "הסנדק" הראשון), לורן באקול (הפתעה! בתפקיד הסוכנת הספרותית הנאמנה של שלדון, מרשיה), ריצ'ארד פרנספורת' (באסטר השריף), פרנסס שטרנהאגן (אשתו של באסטר, וירג'יניה, אבל חדי הזיכרון יזכרו אותה לנצח בתור באני של "סקס והעיר הגדולה")

שנת יציאה לאקרנים: 1990

פרסים: בלינג! קת'י בייטס זכתה בפאקינג אוסקר השחקנית הטובה ביותר על הופעה (הנה בא ביטוי של מבקרי קולנוע, זהירות) מ-ח-ש-מ-ל-ת בתפקיד שהוא לא פשוט בכלל (וגם בגלובוס הזהב, באותה קטגוריה, אם כבר מזכירים).

מה קורה בגדול
"מיזרי" הוא למעשה אוסף רב עוצמה של כמה מן הפחדים העמוקים ביותר של כל כותב באשר הוא, אבל בל נקדים את מאוחר. פול שלדון הוא סופר של רבי מכר מסוג הרומאן הרומנטי (שהוא עצמו מתעב). סדרת ספרי "מיזרי" שלו שמתארת את קורותיה של עלמה בשם מיזרי צ'סטיין בימי הביניים, אמנם העניקה לו יציבות כלכלית והפכה אותו לשם דבר בקרב הנשים האמריקניות הפשוטות, אבל גם חנקה אותו מבחינה יצירתית, עד שבספר האחרון מחליט שלדון להרוג את דמותה של מיזרי ובכך לסיים את סאגת הטראש פרי מוחו הקודח. שלדון כותב ספר חדש- שונה לגמרי מכל מה שכתב עד כה, ויוצא אל פונדק בעיירה נידחת בערי הרוקי על מנת לסיים את כתיבתו, כפי שהיה נוהג בכל פעם שכתב ספר. כשהוא מסיים את הספר, יוצא שלדון במכוניתו באמצע סופת שלגים קשה ונקלע לתאונת דרכים מאד לא נעימה. דמות מסתורית מחלצת אותו מן המכונית בשיאה של הסופה, מבצעת בו החייאה, ושלדון מוצא את עצמו מתעורר במיטה בבית לא מוכר. הדמות המסתורית היא אחות בשם אנני וילקס, אישה שמתגוררת לבדה בחווה מרוחקת בהרי הרוקי, וממש במקרה מכריזה על עצמה שהיא המעריצה מספר 1 של שלדון.
היוש! המעריצה מספר 1 
















היא קראה באדיקות דתית כמעט את כל ספרי "מיזרי", ויודעת על שלדון דברים שלא בטוח שהוא יודע על עצמו. וילקס, כמה נוח, היא אחות במקצועה והיא מקבעת את שתי רגליו של שלדון, שנשברו במהלך התאונה, ודואגת לאספקה תמידית של משככי כאבים. היא מבטיחה לשלדון שמייד כשייפתחו הכבישים וקווי הטלפון יחזרו לעבוד היא תזעיק עזרה ותעביר אותו לבית חולים (תזכורת: בסרט, אנחנו טרום עידן האינטרנט-טלפונים סלולאריים-נוחיות מבורכת).

שלדון מבין מהר מאד שאנני מטורפת, ולא סתם מטורפת אלא מטורפת כזו שעושה גם מעשים מטורפים. אנני היא סיוטו של כל גבר באשר הוא, ושל שלדון במיוחד. היא הופכת את הסופר הפצוע לשבוי שלה, מתעללת ברוחו ובגופו ותהליך חשיפת עומק הטירוף שלה מובא, גם בספר וגם בסרט, בצורה הדרגתית שמעצימה את האימה השזורה בעלילה. לא לחינם מכונה קינג "מלך ספרי האימה", ובוא נגיד שבשביל רוב ריינר ו-ויליאם גולדמן, התסריטאי, המרחק מ"מיזרי" לסרטם המפורסם יותר, "הנסיכה הקסומה", רק שלוש שנים קודם לכן, מעולם לא נראה גדול יותר.

סצנת הפתיחה

השוט הראשון של הסרט פותח בקלוז אפ על סיגריה וגפרור. בהמשך, באדיבות אנני, אנחנו מבינים שלפול הסופר יש מנהג לעשן סיגריה אחת אחרי שהוא מסיים לכתוב ולחתום ספר. ב- Background, ב- Off focus, ידיים מתקתקות על מכונת כתיבה. השוט הבא- כוס שמפניה ריקה. הידיים ממשיכות לתקתק. בנוסף, מבארת אנני בהמשך, פול נוהג לשתות בקבוק שמפניה לכבוד סיום הכתיבה. בשוט הבא מייד רואים את בקבוק השמפניה, נח בתוך דלי קרח. והשוט הרביעי- קלוז אפ על המשפט החותם בספר, בעוד פול מדפיס אותו.

הסיגריה והגפרור, בשוט הראשון בסרט
יש אמירה מסוימת בבחירה לפתוח את הסרט דווקא כך והיא פשוטה למדי- הפתיחה נועדה להכין אותנו מראש לבאות. זה היה יכול להיות מאד הרמוני להציג סופר שמסיים לכתוב את ספרו המיוחל, ואז יושב לעשן ולשתות שמפניה כשהוא מבסוט מהחיים. אבל ההצגה של הפריטים בקלוז אפ, בשוטים נפרדים, כשהמצלמה היא סטטית והעריכה עוברת בקאט משוט אחד לשני, יוצרת בעיקר תחושה של חוסר נוחיות. את פול עצמו רואים רק בשוט החמישי של הסרט.

והשוט השני
בפתיחה חסר משהו שנקרא בעגה המקצועית Establishing shot (בעברית- שוט מכונן)- שוט מקדים שמראה לנו את המרחב הקולנועי שבו מתרחשת הסצנה בשלמותו, ובכך הוא יוצר אשליה מלאה של מציאות כלשהי על המסך. הצופה חש הרבה יותר נוח לדעת היכן הוא נמצא, היכן ממוקמת הדמות ביחס למרחב, איזה סוג מרחב יש בסרט, אילו אביזרים אפשר לראות בתוך המיזנסצנה. סדרת השוטים בקלוז אפ יוצרת תחושה מלחיצה, לא נעימה, לא וודאית. אחרי שאנני מסבירה את החפצים הללו, שקשורים בטקסיות מסוימת שיש לפול ביחס לכתיבה שלו, המשמעות של האירועים מקבלת תוקף אחר לגמרי- כל סמלי הסטטוס של פול הופכים להיות מייצגים של אובססיה והערצה חולנית, והם מתנפצים בזה אחר זה לנגד עיניו כשהוא נשבה.

הפחד הקמאי מנשים

יש מין קטע כזה, לפחד מנשים.
כתבתי בהקשר ל"קטיפה כחולה" על פחד מנשים, בהקשר אחר הנובע, לפי פרויד, מ"חרדת הסירוס" הגברית- כלומר, מן הנטייה הגברית המולדת לפחד מכל מה ששונה מהם- דהיינו האישה, שחסרה את הפאלוס. כאן, האישה המרכזית של הסרט, אנני, משתלטת כליל על חייו של הגבר, והופכת אותו להיות עבד נרצע שלה, שתלוי בה מכל בחינה. יחסי הכוחות העתיקים של זכר מול נקבה עוברים כאן היפוך- הזכר, שנתפס עוד מזמנים עתיקים יותר, כדומיננטי וה"שליט", הופך ב"מיזרי" להיות הכוח הפסיבי, הכוח שמניעים אותו ושולטים בו- ומי שעושה זאת היא לא אחרת מאישה אחת מסוימת.

וזו היא. אנני במבט פסיכוטי טיפוסי מתוך הסרט
 אפשר להסתכל על אנני בראי הטירוף ולשנוא אותה על התקפי הזעם שלה, האכזריות משולחת הרסן והפשעים שהיא מבצעת. היא גם לוקה בבירור במאניה דיפרסיה, אבל הסרט, גם בזכות משחקה המבריק של קת'י בייטס וגם בזכות כמות בלתי מבוטלת בעליל של צילומי קלוז אפ על פניה של אנני, ולבסוף גם מותה המכוער מאד, מציע נקודת מבט שונה- אנני, למרות הטירוף, היא אישה שמתנערת כליל מעול גברי והופכת להיות כוח מניע, שולט ודומיננטי שמשיג את מבוקשו בכל מחיר. כוכבת ספרי "מיזרי" מתה לה? שוד ושבר! אבל אל דאגה- אנני דואגת לקבל את מה ששלה מחדש כשהיא מכריחה את פול לשבת ולכתוב מחדש את ספר מיזרי הבא- בו הוא מחייה מחדש את הדמות הראשית השנואה עליו כל כך. 

אנני האחות הרחמנייה, פול חסר האונים
הסטריאוטיפים ה"נשיים", כביכול, מתגלמים באנני באופן מפלצתי- פול מצליח לשטות בה בסצנת ארוחת הערב, כשהוא זומם לסמם אותה- אנני מוחמאת ממנו, מביטה בו בביישנות אחרי שהיא שופכת את כוס היין / תרעלה על המפה, ומבשלת לשניהם ארוחת ערב כמו עקרת בית טובה. גם כשהיא מאכילה את פול במרק (הסצנה בה היא חוטפת את התקף הזעם הראשון שלה) היא מגלמת אחות רחמנייה נשית. גזרתה העגלגלה (באמת כתבתי את זה עכשיו? גזרתה? העגלגלה?) אמורה לשקף נשיות, לצד החסידיות הנשית שלה וסלידתה מן הקללות בספרו החדש של פול. כך היא גם "מוקנטת" כמו אישה מאוהבת (כשפול אומר לה שהיא האחות האהובה עליו) וקוראת לפול Mister man דווקא כדי להדגיש את חוסר גבריותו וחוסר שליטתו המוחלט במצב.
היוש שוב, Psycho!
ומה כל אלה מבטאים?
הרי אין דבר מלחיץ יותר מאבדן שליטה, במיוחד אם מדובר בצד "גברי" שהוא כביכול מצליח מאד. פול, גבר שכותב בעיקר לנשים (שהרי סדרת ספרי "מיזרי" שלו מצליחה בעיקר בזכות הקהל הנשי), אבל מתעב עמוק בליבו את הדמות הראשית, כביכול מנצל את  התמימות הרומנטית הנשית ומרוויח את לחמו ממנה, אבל הכל חוזר אליו כמו בומרנג בשמי אוסטרליה הבהירים כשהוא פוגש במעריצה מספר 1 שלו, אנני וילקס. אנני היא כל מה שמפחיד ומאיים- כי היא לא מגלמת, בכלל, את תפקיד האישה המכילה, המקבלת, המנחמת, הנשלטת. המעטפת החיצונית והניואנסים הנשיים מחפים על יצור ביניים, סוג של אנדרוגינוס (שכן אנני אינה גברית ואינה נשית) שונא אדם באשר הוא, עקשן ומניפולטיבי, אכזר להפליא, שאינו מקבל עליו את ההגדרות הקדמוניות-קמאיוֹת של Me Tarzan, You Jane, ועכשיו תשתקי. אנני היא עולם ומלואו בפני עצמו- רוצחת אכזרית, אבל מתוחכמת להפליא, שמתמרנת היטב את סביבתה (ראו הסצנה בה באסטר השריף מגיע לבקר בחוות וילקס), ואינה מוכנה לקבל עליה את מוסכמות החברה המגדריות.

ו... פול הקשור, שעומד לעבור חוויה מאד לא נעימה


סיוטו של סופר- "מיזרי" כסרט על חווית היצירה

זו לא הפעם הראשונה שסטיבן קינג עוסק בחוויות הכתיבה, והוא עשה זאת גם בספריו "החצי האפל", "שק של עצמות", "זה", ובכמה ספרים נוספים שלא תורגמו לעברית עדיין. ועל מה בעצם יכתוב סופר יותר טוב מאשר על מה שהוא מכיר מקרוב?

פול הוא סופר רבי מכר מז'אנר הרומאן הרומנטי, הסוגה הספרותית שנחשבת אולי לנחותה ביותר מבחינה אמנותית. קצת אחרי הפתיחה, כשהוא משוחח עם הסוכנת שלו, הוא מבטא את סלידתו מדמותה של מיזרי ומן הספרים, ובמובנים רבים חש שהוא חוטא לעצם הכתיבה שלו בגלל סדרת הספרים הזו. הרומאן החדש שלו, כפי שאומרת אנני אחרי שהיא קוראת אותו, עוסק בנושאים אחרים לגמרי. בשכונות עוני, בקללות וניבולי פה. המרחק בין ספרי מיזרי לספר החדש הוא עצום, אבל פול אוהב את הספר החדש והוא יקר לליבו, בעיקר כיוון שאנחנו יודעים שהוא עוסק בחוויות אוטוביוגרפיות של פול עצמו- הוא אומר לאנני שהוא בעצמו גדל בשכונת עוני ושכך מדברים שם.

הסצנה הכי מזעזעת, בעיני לפחות (וכן, יותר מזעזעת מסצנת שבירת הרגליים), היא הסצנה בה מיזרי מאלצת את פול לשרוף את ספרו החדש. זה נורא- נורא בכל קנה מידה, נורא כמו שרק מישהו שכתב פעם ספר יודע. כי כשכותבים ספר, אנחנו שמים בו תמצית מעצמנו. הספר המדובר הוא לא סתם עוד טראש בסדרת מיזרי אלא ספר אמיתי- לפחות לפי ראיית עולמו של פול- ללא העתקים נוספים, ספר שלם שאנני גורמת לפול לשרוף, לעולמי עד. ועבור סופר, אין סיוט נורא יותר מספר שלא יצא לאור לעולם.
שריפת הספר. זה נורא. נורא!
אלמנט ההערצה הוא נדבך נוסף בכל הקשור בכתיבה. לקינג עצמו מיליוני מעריצים, שלא לדבר על תעשיית הקולנוע כולה שחלק משמעותי ממנה מבוסס על ההערצה ועל שיטת הכוכבים ההוליוודית. אנני מעריצה מכל הלב והנשמה- מכירה כל ניואנס עלוב שיש להכיר בעבודתו של פול, ואפילו מודה שעקבה אחריו ולכן ידעה לבוא ולהציל אותו. היא המעריצה שכל כוכב מפחד ממנה, מפני שהיא מגשימה את הפנטזיה במלואה, ואפילו גורמת לפול, מושא ההערצה, לעשות כל מה שתגיד ולזרוע בליבו פחד עצום. עצם השימוש בסרט בשחקנים שהם סוג של אנטי כוכבים- קת'י בייטס, למשל, שבואו נאמר בעדינות שהדמיון בינה לבין כוכבת הוליוודית טיפוסית הוא כמו הדמיון בין מנהטן לכפר נידח בבוליביה. כמו הדמיון בין פיתה מהפריזר עם קטשופ וגבינה צהובה (כולנו אכלנו את זה כשהיינו קטנים, כן?) לפיצה מהבילה וטרייה מהתנור. כמו הדמיון בין "באטמן" של כריסטיאן בייל (אפל, גבוה ומסתורי) ל"באטמן" של מייקל קיטון (וואט דה פאק). בקיצור, הבנתם את הרעיון. בייטס חייכה אל כל אלה (כולל לפיתה מהפריזר) כשזכתה באוסקר בזכות אנני. אנני, האנטי גיבורה שהוכיחה מעל מסך הקולנוע שהערצה חולנית יכולה להיות מסוכנת, והאדרה של כוכבי קולנוע, סופרים, ובכלל, יכולה גם להיות קצת יותר מלאסוף מידע אקראי על מעשיהם.

לורן באקול, אחת מכוכבות העבר הגדולות ביותר של שנות ה-30 בהוליוד, מופיעה כאן בסרט בתפקיד הסוכנת מרשיה כאילו כדי לסבר את אוזנינו עוד קצת. כוכבים מזדקנים, גם כוכבים נצחיים וכמעט מושלמים כמו לורן באקול.
לורן באקול ב"מיזרי"
 היצירה בכפייה תחת מסגרת של משמעת גם היא עניין לדיון בנוגע לחוויית הכתיבה בסרט. בשלב מסוים, אנני מכריחה את פול לשבת ולכתוב ספר "מיזרי" חדש כדי להחיות את מיזרי, דמותה האהובה, מחדש. היא רוכשת לשם כך מכונת כתיבה (שחסרה בה האות N), וניירות כתיבה, ופול נאלץ לשבת ולכתוב ספר בכפייה. בסצנת הסיום הוא משמיד את הספר, ובאקט סמלי "מאכיל" את אנני בקרעי הדפים. זה סמלי, כי זה מסמל את מה שמיזרי מסמלת- שכפול חוזר, שוב ושוב, של יצירות עד כדי זילות, והורדת אמנות הכתיבה לדרגת ייצור מסחרי, כשהסופר הוא מכונה שמתוכנת לכתוב. ל"מיזרי" יש שמונה ספרים בסדרה, כי זה השתלם לפול מבחינה כלכלית, כפי שמבואר בשיחה עם הסוכנת.

להשקיע את הזמן ולראות?

ב-א-ר-ו-ר! קודם כל זה סרט מעניין וזורם. ואם זה לא מספיק, אז כן, לצפות, ולו רק משום הפשטות היחסית של הסרט והאווירה הסטיבן-קינגית שאופפת אותו. ולא רק זה, אלא גם שהסרט קיים במלואו ביו טיוב! הטרחה היחידה, אם כן, היא פשוט ללחוץ על כפתור ה"פליי" שלפניכם ולהכין שעה ו-48 דקות מזמנכם היקר (ואם ראיתם כבר, לרענן את הזיכרון מעולם לא הרג אף אחד. אני מקווה).


מה אמרנו

דבר אבא: איזה סרט! (בנימה מתפעלת). היא כבר שברה לו מחדש את הרגליים?
דבר האישה: זה לא סרט מופת טיפוסי, וגם לא צפייה קלילה לשעות אחר הצהריים בעודכם מכינים מאפינס וחושבים על החיים. אבל כן נחמד לצפות בו בהקשרים נרחבים יותר, שבחלקם נגעתי כאן. וזה עושה חשק ללכת ולקרוא את הספר שוב, מה שכן. ראו הוזהרתם.

לינקוקים


יום שישי, 12 באוקטובר 2012

"עלייתו של האביר האפל"- חגיגה מאוחרת (כריסטופר נולאן, חלק ד')

חַגִיגָה 

(נ') הִילֻוּלַה, שִֹמְחַה, חִנְגָּה, מֶּסִיבָּה, פֶּסְטִיבַל, תְחִיגַה; טֶּקֵס, טֶּכֵּס, צַרמוֹנִיַה

 (ת') כְּשֵׁיֶש, בֶּדֵרֱך כְּלַּל פֲּעַם בֵּשַׁנָה, אִירוּעֲ קוֹלנּוֹעִי כֹּל כֲּך גַדוֹל וְרֲחָב הֶקֵּף, עַד שֵׁכּוּלַם יוֹצְאִים לֵקַּבֶּל אוֹתוֹ בֳּתוּפִּים וּבִּמּחוֹלּוֹת.
 
 
 
מי שעוקב קצת אחרי בלוגי קולנוע, גם בארץ וגם בחו"ל, בוודאי נתקל בסביבות חודש יולי בתכונה מעניינת: כולם, אבל כ-ו-ל-ם (ונא לקרוא בטונציה הנכונה) התעסקו ב"עלייתו של האביר האפל", סרט ה"באטמן" החדש (סקירה קצרה של פוסטים שונים שעוסקים בסרט ובפסטיבל החגיגות סביבו- בהמשך הפוסט למטה). ככה זה כשקורה משהו שבאמת מרגש בקולנוע- סרט של במאי מוכשר ומעניין, שמסיים טרילוגיה איכותית ומיוחדת במינה, על דמות שהיא אולי המגניבה ביותר ביקום, עם אנסמבל שחקנים שמבטיח חוויה ייחודית ומרגשת. וגם היו טיזר-פוסטרס ממממממש מגניבים. להלן:
 
 
חיכינו לסרט הזה. כולנו. הטרילוגיה לוותה בכל מיני אירועים מוזרים ומצערים, כמו מותו של הית' לדג'ר, וכמובן האירוע האחרון של הסטודנט לרפואה המחורפן שהחליט שהוא הג'וקר וביצע רצח המוני בדנוור, קולורדו "בהשראת", מרכאות כפולות ומכופלות, הסרט השני. הסרט זכה, זמן מה לפני הבכורה העולמית ב- 20 ביולי, לערך דיי מעודכן בויקיפדיה בעברית (ומן הסתם גם התעדכן  בצורה יסודית בהמשך), וזה לא דבר של מה בכך בשביל סרט שיצא שאפילו עוד לא יצא לאקרנים, ואולי מבטא את הסקרנות והעניין הרב שעורר הסרט. כמו כן, היה באזז דיי מטורף בתקופת ההפקה של הסרט, כחלק מעבודות ה- Promotion ויחסי הציבור המתוחכמים שזכה לו בזמנו גם "האביר האפל". 
התמונה המפורסמת של אלון אבוטבול, שמשחק בתפקיד לא קטן בסרט, היא דוגמא טובה למשהו מן הסרט שהשתרבב לתומו לרשת ויצר סקרנות רבה סביבו. ריספקט ריספקט ריספקט. אלון- יש אנשים היו מוכנים לשלם ממיטב כספם (כאן למשל, כאן!) כדי להיות על הסט של הסרט האחרון בטרילוגיית באטמן, שלא לדבר על להשתתף בו, שלא לדבר על לפגוש את כריסטיאן בייל, בשר ודם שהוא, בשידור חי. אבל בל נקדים את המאוחר, נגיע לזה תיכף.

אגב: בדיוק ב- 22 ביולי, חצי נסחב (לא נגיד שבכוח, אבל בהחלט הופעל לחץ פיזי. בהחלט) איתי כל הדרך ל"יס פלאנט" החדש בראשון לציון כדי לראות את "עלייתו של האביר האפל" ב- iMax. איך היה, תשאלו? מ-ג-נ-י-ב. למרות התלונות שזה לא iMax אמיתי, וכל הטרוניות האחרות.

 ולמה מגיע פוסט רק עכשיו, תשאלו?

כי לאחר זה אופנתי. וכי הייתי צריכה לראות את "עלייתו" לפחות עוד פעמיים (אתמול הייתה הפעם השלישית!) כדי להיות מסוגלת לכתוב עליו פוסט יסודי.

 !Hell Yeah!


פרטים טכניים חשובים מאד (מאד!)



"עלייתו של האביר האפל", ובאנגלית, The Dark Knight Rises

 במאי: כריסטופר נולאן

 תסריט: ג'ונתן וכריסטופר נולאן (וב- IMDB יש עוד שני קרדיטים, לבוב קיין ודיויד גוייר)

 פסקול: האנס זימר (שאחראי גם לפסקול של "באטמן מתחיל", "האביר האפל", "התחלה", "רומאן על אמת" ועוד ועוד. האיש עסוק)

 קאסט: כריסטיאן בייל (ברוס ויין/באטמן/כליל השלמות), טום הארדי (בהופעה מחשמלת בתור ביין. מוכר לכם בוודאי יותר בתור אימס החביב מ"התחלה"), מריון קוטיאר (מירנדה טייט), גארי אולדמן (ג'ים גורדון), ג'וזף גורדון לויט (בלייק, וההפתעה הלא מפתיעה שבסוף), אן הת'אווי (ואהבנו! בתור סלינה קייל, היא קאט וומן), מורגן פרימן (לוציוס פוקס), מייקל קיין (אלפרד), מתיו מודין (השוטר הנודניק פולי), אלון מוני אבוטבול (דר' פאוול, או שמא פבל), נסטור קרבונל (ראש העיר גותהאם, ולמה תמיד נראה כאילו הוא מתאפר בעיניים?), ג'ונו טמפל (ג'ן, חברתה ההזויה של סלינה), קיליאן מרפי (בהופעת אורח קצרצרה בתפקיד דר' קריין), אורי גבריאל (בתור האסיר הממלמל/ רופא הכלא. יגאל הנאצי לנצח. רספקט נוסף, בנאדם), ליאם ניסן (הופעה קצרצרה כראס אל גול).  נלכדו בעינינו החדות: ווייד ויליאמס (בתפקיד אחד הסוהרים בבלאקגייט. ויליאמס הוא הסוהר באליק המאנייק מ"נמלטים") ודזמונד הרינגטון (בתפקיד שוטר על הגשר, ומוכר יותר כקווין, אחד הבלשים של "דקסטר").

 ועוד כמות ניצבים בלתי מבוטלת בעליל. שוב, למה לא לקחו אותי גם כן אני לא אבין לעולם.

 מילה על הקאסט: בפוסטים קודמים שעסקו בנולאן, הזכרתי את הנטייה של נולאן לעבוד עם אותם השחקנים שוב ושוב. ב"עלייתו של האביר האפל", נולאן הביא אל הקאסט ארבעה שחקנים שאיתם עבד ב"התחלה"- טום הארדי, מריון קוטיאר, מייקל קיין וג'וזף גורדון לויט, כולם בתפקידי מפתח בסרט. וטוב עשה נולאן. הקאסט של "עלייתו" (זה יותר קצר, נו) הוא משובח במיוחד, ובמובנים רבים הוא אחראי לאיכות המאד בלתי מתפשרת של הסרט הזה.
 
שנת יציאה לאקרנים: 2012

פרסים: הייתכן? האם נולאן יזכה הפעם באיזושהי הכרה על פועלו הבאטמני? או שמא כריסטיאן? או ש, לא עלינו, כמה משחקני המשנה המעולים? אנחנו נפקח עין על זה.


מה קורה בגדול

קודם כל, לטובת הבנת העלילה הנוכחית ולאור העובדה המשמחת שבטרילוגיה עסקינן,
הנה הלינקים לפוסטים על שני הסרטים הקודמים: "באטמן מתחיל", "האביר האפל- חלק א'," "האביר האפל- חלק ב' ".

אמנם, יש לי חוסר רצון אימתני לספלייר יתר על המידה, אבל גיליתי שזה פשוט בלתי אפשרי לכתוב על הסרט הזה משהו, שטחי ככל שיהיה, בלי להרוס משהו באיזושהי צורה. עם זאת, הקטע הבא יהיה קצר מהרגיל ויעסוק בגדול בעלילה. ראו הוזהרתם, יש ספויילרים. הרבה! אם עוד לא ראיתם את הסרט (ונו נו נו לכם, למרות שהוא כמעט חדש מן העטיפה), אנא לכו מכאן, בנימוס. אתם יכולים לבקר בינתיים בפוסטי "באטמן" הקודמים, לחפש תמונות של כריסטיאן בייל בגוגל, להיכנס לטאמבלר האדיר הזה או לשחק Temple Run באייפון. אם אתם עוברים את ה- 14 מיליון, איך לעזאזל עשיתם את זה?!

והנה מה שקורה, בגדול: נקודת הזמן של "עלייתו" היא שמונה שנים אחרי אירועי הסרט הקודם. גותהאם הפכה להיות עיר דווקא נחמדה, ואפילו לשוטרים קצת משעמם. הארווי דנט, דו פרצוף בשבילכם, קיבל מעמד הרואי של גיבור תרבות וחוק, בעוד באטמן אהובנו נאלץ לרדת למחתרת (כזכור, באטמן מתנדב בסופו של "האביר האפל" לקחת את האחריות על פשעיו של הארווי).
 
ברוס ויין ואלפרד. הלוק של תחילת הסרט
ביין (טום הארדי). הוא הרבה פחות נחמד
ממה שהוא נראה
ברוס ויין של "עלייתו של האביר האפל" הוא מיליארדר תימהוני, שמסתגר בביתו ומלקק את פצעיו. מצבו הגופני רע, ובהתאם גם מצבו הנפשי (עדיין מבכה את אובדנה של רייצ'ל המעצבנת). בין כל אלה, יש בחורה נחמדה ויפה בשם סלינה קייל, עימה נפגש ברוס כשהיא מנסה לכייס אותו בצורה מתוחכמת, וכן אויב חדש ומחודש- ביין, טיפוס מפחיד עם מבטא בריטי מנומס, מסיכה מלחיצה וחתיכת עבודת בודי בילדינג שטום הארדי בוודאי עמל עליה לקראת הסרט. שורשיו של ביין לוטים בערפל, מלבד העובדה שהוא היה אסיר, בשלב כזה או אחר של חייו, בכלא מפחיד, ככל הנראה במזרח הרחוק, שנקרא "הבור", וכן שהוא היה חבר בליגת הצללים, אותו ארגון לוחמים כמעט בלתי מנוצח המוכר לנו היטב מ"באטמן מתחיל", וחוץ מכל אלה יש לו קול מתכתי והוא סוג של בלתי מנוצח. ביין קובע את מושבו מתחת לגותהאם- בתוך תעלות הביוב שלה, ובמהלך הסרט מנהל מהלך- כמעט ללא הפרעות- להרוס את גותהאם לחלוטין, מן היסוד, ולהגשים בכך את חזונו של ראס אל גול. בדרך, הוא גם הורס את באטמן- כמעט לחלוטין.

 
דמות הגבר המסובכת- באטמן/ברוס מול ביין

פנייה נרגשת:
היוש, רעים! יש לי עצה בשבילכם שיכולה לסדר לכם את החיים! אם אתם באמת רוצים שמזימותיכם להרוס את העולם יצליחו, אתם באמת חייבים פשוט להרוג את הטובים, ולא להיות רעים ולרצות שהם יצפו בהרס, ואז להשאיר אותם בחיים, כי אז הם פשוט ינצחו אתכם שוב, ושוב, ושוב. בסדר? אז ביוש.
 

ובאמת, נדמה שהרעים לעולם אינם לומדים. ביין, ידידי החצי-נפיל עם הקול המפחיד, מה חשבת לעצמך כשכלאת את באטמן- ואני אחזור שוב- את באטמן! בתוך כלא שנמצא בתוך בור? Dude, הבנאדם נופל מילדות לכל מיני בורות עמוקים (כפי שמזכיר לנו נולאן בסצנת פלאשבק מ"באטמן מתחיל", בה ברוס הילד נופל לבור העטלפים ליד האחוזה, ואביו יורד על חבל להצילו). הוא כל יכול. מה, לא שמעת מעולם את הביטוי "דע את אויבך?"
אנלוגיה של באטמן מול האויב התורן היא מוטיב חוזר בסרטי באטמן בכלל, ובסרטיו של נולאן בפרט- ב"באטמן מתחיל" זה היה ראס אל גול, שרצה לטהר את גותהאם סיטי ע"י השמדה מוחלטת שלה, בעוד ברוס רצה לטהר אותה באמצעים ידידותיים לסביבה. ב"האביר האפל" זה היה כמובן הג'וקר, שדן במשמעות של מסכה ושל זהות שנייה ולאיזה כיוונים אפשר לקחת את זה.
 
דמות הגבר המסובך היא מאפיין ברור של נולאן כבמאי ותסריטאי. דיברתי על זה קצת יותר בהרחבה בהקשר ל"ממנטו", אבל גם בהקשר סרטי הבאטמן שלו. במובנים רבים, הנטייה לעסוק בנפש גברית מסובכת אצל נולאן מסבירה את הבחירה לעסוק בדמות כמו באטמן. הסיבוך של ברוס נבנה היטב, בהדרגה, לאורך שני הסרטים הראשונים בטרילוגיה ומגיע לשיא בסרט השלישי, ובהרבה מובנים הקתרזיס של ברוס/באטמן בסוף הסרט הוא שנוי במחלוקת, אבל מתיישב היטב עם הדמות שלמדנו להכיר בשני הסרטים הקודמים. הוא פוגש בגרסה המרושעת, ונדמה שגם הבלתי מנוצחת, שלו עצמו- ביין עבר מסלול דומה לזה של ברוס (אם נוריד את כל הקטע הזה של בן עשירים וכו' וכ'ו), אלא שלביין קרה משהו שלברוס לא קרה- הוא אולץ לאמץ אליו את המסכה שלו עצמו, ולא יכול לחיות בלעדיה. בסרט לא מנדבים הרבה פרטים על המסכה של ביין, מלבד זה שהוא סובל כאבים מסוימים ושהמסכה מקלה על כאבו. אחת השאלות הראשונות בסצנת הפתיחה היא "למה ביין לובש מסכה?" וזו שאלה שאינה מקבלת תשובה חד משמעית. ביין הוא לא מי שאנחנו חושבים שהוא, לפחות עד לאמצע הסרט, ולמעשה הוא חסר עבר. בניגוד לג'וקר, שהיה גם הוא חסר זהות אמיתי ו"הלחים" את מסכתו אל פניו, לביין יש Soft Spot משמעותית מאד. אבל מה, נספלייר לכם גם את זה? בואו רק נגיד, שבאטמן וביין דומים יותר ממה שנראה לעין. שעורי בית: לכו לבחון את זה.
 
 

איום האטום

איזה יופי!

הסרט כל כך עדכני וכל כך קשור למציאות העכשווית. פצצת האטום, נשק יום הדין של ביין (בייני? ביינוש? בייניל'ה? בסדר, רק אל תרביץ לנו!), היא אחד האלמנטים הסמליים החשובים בסרט. אני חוזרת שוב לשני הסרטים הקודמים של הטרילוגיה: "באטמן מתחיל"- האיום הוא פשט מאורגן, וארגון טרוריסטי זר שזומם להרוס את גותהאם (וזאת, לצד העיסוק בפחד וחרדות פסיכולוגיות אישיות). "האביר האפל"- הרס של בניינים ועיסוק באלמנט השיגעון וחוסר המשמעות (הג'וקר, ואי התכלית האמיתית מאחורי מעשיו). "עלייתו של האביר האפל"- סכנה מפני השתלטות של גורמי טרור אלימים עם מסכה וקול מפחיד, כשבידם, כמה נוח, פצצת אטום.

נולאן וכריסיטיאן בייל על הסט של הכור, עם הפצצה מצד ימין
 הפצצה היא למעשה משהו טוב. אכן!

היא מכריחה את כולם, הרעים והטובים כאחד, להתאגד סביב לו"ז מסוים. לביין יש בסרט כמה חודשים כדי להשליט משטר צבאי של טרור בגותהאם, ולהחביא את הפצצה, שסופרת לאחור כמו כל פצצה טובה, מפני גורדון, ובהמשך גם מפני באטמן. הפצצה מאפשרת את הפתרון לחירות אישית וחברתית כאחד. הפצצה היא משהו משהו.

הפצצה, ברמה הסמלית, קוראת לכולנו, צופים ודמויות בסרט כאחד, להתעורר ולהריח את הנפאלם באוויר, כי כבר אין זמן. לא יהיה סרט רביעי (אוי, הלוואי שיהיה!!!). זו טרילוגיה. אין "בסרט הבא". אין "בפעם הבאה". אין "מחר". אין "מתישהו".

עכשיו זה הרגע, והרגע הזה הולך וחומק מאיתנו, אלא אם כן נעשה משהו עכשיו.
ובמובנים רבים, זהו אחד המסרים האישיים והאמיתיים ביותר מן הסרט.

כי לא יהיה מחר, אם אין היום. והשעון מתקתק

עניים מול עשירים, או: פאשיזם במסווה סוציאליזם מול קפיטליזם

אולי קצת בניגוד לשני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, "עלייתו של האביר האפל" מציע אפשרות לפתרון- פתרון ממשי, לבעיות שהוא עוסק בהן. אם ב"באטמן מתחיל" וב"האביר האפל" זה היה ניסיונות הפיכה, קפיטליזם ודמוקרטיה שהעניקו מצע לפשע, שחיתות ורוע לשגשג בו, טרוריזם, אלימות וחרדה אורבנית לצד בדידות קיומית, כשלכל אלה לא נמצא פתרון אלטרנטיבי שיכול להציל את המצב המבאס הזה, ב"עלייתו של האביר האפל" הפתרון הוא פשוט להפליא.

אינדיבידואליזם. הסיומת מעלה על נס את עולמו של היחיד, שמתרחק מן העיר הגדולה ומקדיש את חייו לעצמו ולטובתו. אחרי שחובתו החברתית בוצעה, כמובן, אבל עדיין.

התשובה מצויה בגוף השאלה. "סערה מתקרבת, מר ויין"
ברוס וסלינה קייל
 הסרט משופע בכל מיני אמירות שונות ומשונות שקשורות בעניים ועשירים, ובפערים הגדולים ביניהן. זה מתחיל עם סלינה קייל, גנבת ופושעת, שגדלה בשכונת עוני כלשהי וכמו כל נערה טובה, עשתה את מה שהיא חייבת לעשות כדי לשרוד בעולמנו האכזר, וממשיך עם ביין, שבשעת כיבוש גותהאם (וזהו כיבוש לכל דבר) מצהיר כי הוא הגיע כדי להשיב את גותהאם לאנשים, לעם. קומוניסטי משהו, אבל הרבה יותר נאציונל-סוציאליסטי. הגישות הללו, של המדינה השייכת לעם, אנטי-קפיטליזם, צבא, מלחמה, עשירים מול עניים- בבירור מוצגות בסרט על דרך השלילה, בעוד בסרטים הקודמים לא הייתה נקיטת עמדה מפורשת לצד אי הצעת הפתרון האפשרי לכל זה. הפיכת ברוס ויין לחסר כל בשלב מסוים רק מדגימה זאת במדויק: כשברוס משולל מנכסיו, משאביו ואמצעיו, הוא גם לא בדיוק יכול להיות באטמן, ולכן הוא מובס ומסולק מן הזירה. מה כל זה אומר? שעשירים וטייקונים (אמנם, אף אחד הוא לא חתיך וטוב לב כמו ברוס ויין בחיים האמיתיים, אבל אי אפשר להתעלם מזה שברוס הוא נציג של קפיטליזם ושל תאגידים) נחוצים לעולמנו ולחברה בה אנחנו חיים? שבלי העשירים אנחנו פשוט לא נוכל להחזיק מעמד? ששוויון לכל והחזרת הכוח לעם הן רק ססמאות נבובות בפיו של פאשיסט אלים שזומם להרוס את כל העולם בעזרת פצצת אטום?

פניהם של הפאשיסטים. מה זה מזכיר לכם?
 לכו לשתות כוסית נחמדה של וודקה שתרגיע את עצביכם המרוטים, ואחר כך תחשבו על זה.

הדהודים ל"באטמן מתחיל" לעומת ההדהודים ל"האביר האפל"

אורי קליין כתב בביקורת שלו ב"הארץ" ש"עלייתו" נותן יותר התייחסויות ל"באטמן מתחיל" מאשר ל"האביר האפל", והרשו לי לחלוק על הסוגיה, אם כי גם לחזק אותה (פיצול אישיות זו אני!).

 ראשית כל, אחת ממהויות הסיבוך של באטמן בסרט החותם של הטרילוגיה היא העובדה שהוא לוקח אחריות על פשעיו של דו פרצוף בסיומו של הסרט השני. כמו כן, עניין רייצ'ל שממשיכה לנדנד אפילו מן העולם הבא של דמויות בסרטים שייך חלוטין ל"האביר האפל". האם יש התייחסויות לג'וקר עצמו ב"עלייתו?" ובכן, משלושת הפעמים בהן צפיתי בסרט אני חוששת שלא. האם זה אומר שלסרט יש זיקה רבה יותר ל"באטמן מתחיל"? לא בהכרח. ב"האביר האפל" היו עוד כמה דברים חשובים להשתלשלות האירועים חוץ מדמות הג'וקר של הית' לדג'ר.

ההתייחסויות ל"באטמן מתחיל" כוללות כמובן, ובראש ובראשונה, את ביין וליגת הצללים, לצד אזכורים של ראס אל גול ואפילו הופעה קצרצרה של ליאם ניסן לבוש היטב בחליפה ונראה מבסוט בהזיה של ברוס בכלא. למעשה, הפושעים של "עלייתו" הם ממשיכי דרכו של ראס אל גול, והם גם אומרים את זה בכל מיני הזדמנויות. שנית, ההתייחסות לברוס הילד והנפילה אל הבור בילדותו, כולל סצנת הפלאשבק עם ויין האב שמציל אותו. החזרה אל שורשיו המוקדמים ביותר של איש העטלף, באה על מנת להסביר ולחדד את מעשיו בהווה. ברוס מצליח לעלות מן הבור כי הוא עשה את זה בעבר, ב"באטמן מתחיל". אזכור נוסף ל"באטמן מתחיל" הוא דמותו של דר' קריין, איי קיי איי הדחליל, הפסיכיאטר המטורף שהופך ב"עלייתו" לשופט אכזר. הוא מבליח בסרט, אמנם, רק לכמה שניות, אבל מקבל את הקלוז אפ המתבקש, שיזכיר לנו את "באטמן מתחיל", וגורדון אפילו קורא לו בשמו (הו לא).

ומה בין כל אלה?

הנוכחות של "באטמן מתחיל", אם כן, היא יותר מאסיבית. אני מניחה שגם היו כאן שיקולים טכניים- יש בעייתיות מסוימת לחזור אל "האביר האפל" בלי הית' לדג'ר, וייתכן שהייתה פה נטייה לא מודעת של נולאן להתרחק קצת מכל הבאזז שעשה "האביר האפל" וללכת לכיוונים אחרים. ייתכן ש"באטמן מתחיל" מעולם לא זכה לכבוד הראוי לו (מלבד בעבודת הסמינר שלי, כמובן), ונולאן רצה להדגיש אותו כאן ולתת לקונפליקטים המוצגים בו במה ראויה יותר.

 
ולסיום, אנקדוטה פסיכולוגית שכל  מבוגר בר דעת מבין בשלב מסוים- הכל מתחיל בילדות.


"עלייתו של האביר האפל" כסיפור התבגרות
 
האב הנצחי / המשרת הנאמן, אלפרד
במובנים רבים, "עלייתו" מתאר התבגרות והתפכחות של ברוס והגעתו לעולם המבוגרים כשהוא עצמאי וכמעט משולל מן התסביכים שהצרו את צעדיו בעבר. הסיבוך הראשי, הוא כמובן, בהחלפת דמויות האב שלו. מאז שויין האב נרצח, לאורך שלושת הסרטים ברוס מאמץ דמויות אב שונות. ב"באטמן מתחיל" אלה היו גורדון וראס אל גול, ב"האביר האפל" זה ממשיך עם גורדון, ובאופן מהפכני גם עם הג'וקר, וב"עלייתו" ברוס נפרד מראס אל גול ומגורדון ואפילו הופך לדמות אב מסוימת למישהו אחר- בלייק (ג'וזף גורדון לויט), שבמובנים רבים דומה לברוס וחווה חוויות דומות לשלו.
הילד האובד החדש, שזוכה לאבא חדש
וזו שרוצה לשכוח
מי היא. סלינה קייל
ובעיקר, דמותו של אלפרד, המשרת הנאמן, שעוברת כחוט השני בין שלושת הסרטים (עם מייקל קיין שובר הלבבות). אלפרד מתפקד בחלק הראשון של "עלייתו" כאימא פולנייה שרוצה שהילד המוזר והמתבודד שלה ימצא כבר אישה ראויה ויתחתן. ברוס, כמו ילד מתבגר טיפוסי, מחליט שחייו הסתיימו בגלל שרייצ'ל מתה, וההתפכחות ממנה והמעבר הלאה גם הוא קשור בהתבגרות הנפשית שלו- הנחה לעבר ולחברתו מילדות ומעבר למערכות יחסים בוגרות. הסיום מותיר לברוס אפשרות להניח מאחוריו את עברו ולהתחיל משהו אחר, ובמובנים רבים דמותה של סלינה קייל מבטאת את רצונו של ברוס עצמו- למחוק את כל מה שעשתה עד עכשיו כדי להתחיל מחדש.
 
התייחסויות ל"עלייתו של האביר האפל" ברחבי הבלוגוספירה (מילה מטופשת)
כמו שציינתי בתחילת הפוסט, "עלייתו של האביר האפל" עורר הרבה רעש ועניין אצל כל בלוג קולנוע, ישראלי ואחר באשר הוא, ובחרתי להביא כאן התייחסויות נבחרות לסרט. ובפרץ של פטריוטיות, אביא כאן פוסטים רק מבלוגים ישראלים. נתחיל עם פוסטי-הציפייה המתוחה של "עין הדג", שהיו בין הראשונים לדווח על הקרנת הסרט ב- iMax, ולאחר מכן העלו כמובן את הביקורת שלהם, בדיוק ב- 20 ביולי (הם היו זריזים!) בלי לציין את ההתייחסויות לכל הטיזרים עוד במהלך צילומי הסרט. יש עוד הרבה פוסטים אחרים ב"עין הדג" שעוסקים בסרט, בצורה ישירה או אחרת. ממשיכים עם בלוג הקולנוע "סריטה", שפרסם ביקורת א-ר-ו-כ-ה ומעניינת , שהיא בעצם גם ניתוח סרט, וגם דו"ח צפייה נוסף, פלוס פוסטי-ציפייה מתוחה לצאת הסרט. בלוג הקולנוע "רוזבאד" פרסם ביקורת על הסרט ב- 20 ביולי בדיוק (וזה אומר שגם הם זריזים. מאד). בלוג הקולנוע של רותם יפעת פרסם פוסט שעוסק ב"עלייתו" וגם יש לו פרויקט נולאן ששווה לקרוא. ב"עין עצלה" התפרסמה גם כן ביקורת, וכמה נחמד לגלות שאני לא היחידה שכתבה פוסט ענקי על הסרט הזה. יש מספיק לינקוקים להפעם או שאתם רוצים עוד?
 
מה אמרנו?
 
הרבה, וזה נע ונד בין שני קטבים:
דבר זיגמונד, ידידי הגרמני: אם הסרט לא היה כל כך רועש, הייתי נרדם באמצע. אני מאוכזב.
דברם של שני ומיכאל: שני- העלילה ברורה מידי, זה היה כל כך צפוי. מיכאל- אני לא מסכים. הסרט היה מהנה. התסריט מלא חורים, מה שכן. והסיום מעצבן אותי.
דבר החצי: סרט מעולה (חצי אוהב לקצר).
דבר אבא: סרט נהדר, האקשן היה מעולה, והסאונד גם כן (אבא ראה ב- iMax, איתי).
דבר אמא: היה לי נורא רועש (אני בתגובה: אמא, זה אולם iMax חדש. גם היא הייתה איתי). סרט נורא מרגש (היא באמת אמרה את זה).
דבר שני הסטודנטים שישבו מאחורי בסינמטק וחשבו שאני לא מקשיבה: נו באמת. הרי הוא לא הפך פתאום מבחור צולע וחצי מת לפאקינג באטמן! אז זהו, שכן.
דבר האישה: נחת. סרט אקשן עשוי היטב ופינאלה שהיא יותר מראויה לטרילוגיה נהדרת. הסרט מעניין גם ברמה המאד אקטואלית, ולא סתם טרחתי לשבת ולנתח את כל הסרטים בכל מיני הקשרים. זה מעניין. וגם: השתדלתי להתאפק במשך כל הפוסט, ועכשיו מותר לי: איזה חתיך כריסטיאן בייל, איזה חתיך כריסטיאן בייל,
א-י-ז-ה   ח-ת-י-ך  ה-ו-א.

משהו מצחיק לסיום
 
"עלייתו של האביר האפל", הסוף האלטרנטיבי: