יום שבת, 9 באפריל 2011

"התייר"- מחשבות על ליהוקים ועל איך זורקים כסף בהוליווד, וגם: נקודת אור מוסיקלית

שנייה רגע, אני רוצה לפהק בשקט.
אוקיי. פיהקתי. עכשיו אתפנה לכתוב קצת על "התייר", בכיכובם של אנג'לינה ג'ולי (להלן: אנג'י) וג'וני דפ (להלן: מאוכזבת). אפתח ואומר, שבאתי סקפטית מראש. אותה סקפטיות לא התערערה כהוא זה גם כשהאח הגדול (שלי, כן?), ממנו אני מחזיקה אחד ממובילי הדעה הקולנועיים המשפיעים של זמננו, הודיע חגיגית כי "התייר" הוא סרט טוב, וכמה מגניב לי ולחצי שאנחנו הולכים לצפות בו. כי אפילו בלי לצפות בסרט, ואולי אפילו בלי לקרוא את התקציר, יש בעיה קשה בה הוא לוקה, בעיה הפושה בו כטרמיטים על בית עץ בקנזס, כארבה (ברוח חג הפסח הקרב ובא עלינו לטובה) על שדה חיטה, כמחשופים בסרטי נעורים אמריקנים, כחשודים פוטנציאליים בסדרת סרטי "צעקה", כעודף מגניבוּת בסרט של קוונטין טרנטינו, כנטיות סקסואליות משונות בסרט של היצ'קוק. אותה בעיה קשה, לא עלינו, היא מיסיז ג'ולי. אנחנו נרחיב על תסמונת אנג'י מייד וללא שהיות, אבל קודם, כמנהגנו-

קצת פרטים טכניים על הסרט:


"התייר", ובאנגלית  The Tourist

 במאי (קחו נשימה ארוכה ואל תגידו שלא הזהרתי כי יש לי הוכחות שכן): פלוריאן מריה ג'ורג' כריסטיאן גראף הנקל פון דונרסמארק. ואם זה ארוך לכם, אפשר להגיד גם סתם פלוריאן הנקל פון דונרסמארק. אולי אפילו סתם "סמארק". או "סמארקי", אם אתם רוצים להתחיל להתקטנן.

קאסט: אנג'לינה ג'ולי (אליס וורד), ג'וני דפ (פרנק טופלו), פול בטאני (אינספקטור ג'ון אצ'סון).

וכדלות הפרטים, כך דלותו של הסרט.

מה קורה בגדול:

אנג'י והכפפות, בסצנה
הפותחת. טוב, הבנו
את הרעיון
זהירות, ספויילרים. לא שיש כאן יותר מידי מה לספיילר, אבל למען ההגינות.
אליס וורד (אנג'י) היא אישה מסתורית ויפיפיה (טייפ קאסט, מישהו?) שנתונה למעקב תמידי. הסצנה הראשונה בסרט נפתחת בפריז, ועוקבת אחרי אליס בעודה יוצאת משער בית, מענטזת להנאתה ברחוב כאילו מת העולם, לבושה כאחרונת אצילות פריז (אבל עם כפפות שעיצבנו לי את העין) והולכת אל בית הקפה האהוב עליה כדי לקרוא עיתון (שומו שמיים. אם אני אתלבש ככה כדי ללכת לקרוא עיתון ב"ארומה", מה תגיד אימא?). היא מקבלת מכתב מסתורי באמצע הקורואסון, שגורם לכל אנשי הסקוטלנד יארד, או האינטרפול, או וואטאבר, שעוקבים אחריה, להשתולל. במכתב, עליו חתום אלכסנדר פירס, נדרשת אליס לעלות אל רכבת מסוימת הנוסעת לאיטליה, ועל מנת לבלבל את כוחות המשטרה המנוולים, עליה למצוא מישהו ברכבת שדומה דמיון מירבי לאותו אלכסנדר פירס העלום ולשחק אותה כאילו זה הוא. אליס ממלאת בדייקנות, בכישרון וחינניות (כך רוצים שנאמין. הו, מדינת משטרה) אחר ההוראות, ומוצאת על הרכבת לאיטליה את פרנק טופלו (דפ), מורה למתמטיקה מאמריקה. מכאן נפתחת מסכת של מציאה ותעייה של אליס ופרנק, כשכוחות המשטרה מבינים דיי מהר שפרנק הוא אינו אלכסנדר פירס המפורסם והמבוקש, וכשלתמונה נכנס מאפיונר מבוגר ומה-זה-מכוער (שאין להאמין) ועושי דברו, לובשי חליפות מאיימים שמדברים במבטא רוסי כבד ולפעמים אפילו ברוסית. גם הם רודפים אחרי אליס ופרנק, בתקווה שאליס תוביל אותם אל אלכסנדר, כיוון שאלכסנדר גנב מאותו מאפיונר מכוער משהו בסביבות 2.3 מילארד דולר (דולר? יורו? פאונד? משהו בסגנון). וזהו. פרנק מתאהב באליס, אליס מתאהבת בפרנק, אליס נחשפת כסוכנת סמויה בעצם של איזה יחידה עולמית לחקירת הלבנת כספים והונאות, ופרנק, פרנק נחשף כמשהו אחר (כי זה כבר באמת יהיה ספויילר).

מֶקגָאפין? זה נעשה בעבר בצורה הרבה, הרבה יותר טובה

מה הקטע של "התייר" בגדול? הקטע הוא אותו אלכסנדר פירס, שכל הדמויות מחפשות אחריו ועסוקות בלמצוא אותו ולנסות לגלות היכן הוא, כולל אליס. כביכול, גם לנו אמור להיות אכפת מאלכסנדר. הן הוא החוט שעליו נסובה העלילה כולה. אלא שלא לנו, הקהל, ולא לדמויות האחרות, באמת אכפת ממנו. סמָארקי (זה קצר
המקגאפין המקורי.
נא לשנן

יותר, מה אני אעשה), הבמאי, עושה כאן שימוש בטריק נרטיבי-עלילתי שנהֶגַה ושוכלל על ידי לא אחר מאלפרד היצ'קוק הגדול בכבודו ובעצמו. היצ'קוק קרא לזה "מֶקגָאפין"- חפץ, אייטם, פרט עלילתי שכל הדמויות מחפשות אחריו במהלך הסרט, העלילה נעה סביבו וכולם רוצים אותו, אבל לאף אחד באמת לא אכפת ממנו. המקגאפין של היצ'קוק היה בפשטות תירוץ עלילתי, ונחשב לאחד ממאפייניו הבולטים של היצ'קוק כבמאי אוטר (אם רומן פולנסקי אהב להשתמש בסאונד, להביא אל קדמת המסך נשים תמימות ומסכנות שהופכות לקורבנות בידי הסביבה ועוד, להיצ'קוק היו מאפיינים אוטריים אחרים ומובהקים. אבל זה מקום לפוסט אחר). בסרטיו של היצ'קוק, הדמויות רודפות אחרי משהו- משהו שאין לו חשיבות אמיתית וחיוניותו לסרט טמונה בעצם המרדף. הדוגמאות לכך רבות- ב"הנודעת" המצוין מ-1946 למשל, היצ'קוק טען שהיה צורך למצוא משהו שבו יתעסקו הגרמנים בריו, והכניס את האורניום המועשר לתמונה. גם ב"פרנזי", "פסיכו", "39 מדרגות", "אליבי" ועוד אפשר לאתר מקגאפין.
ב"התייר" שלפנינו נעשה שימוש חביב במקגאפין, יש להודות. אולם הוא נעשה בצורה כה מסורבלת, כה נטולת סימוכין ואחיזה נרטיביים, וכה חסרת מעוף... פייר? אני במקום היצ'קוק הייתי נעלבת. המקגאפין של "התייר" הוא אלכסנדר פירס, שכולם אחוזי טירוף למוצאו, אבל את מי לעזאזל הוא מעניין? הפוקוס, כמו שמתשמע מהליהוק, הוא על סיפור האהבה חסר האחיזה במציאות בין אליס ופרנק, יענו כנגד כל הסיכויים וכל זה. למען האמת ייאמר, שהסיפור, המבוסס על סרט צרפתי שיצא ב-2005, הוא בעל יסודות לא רעים בכלל. יש פה מתח,קונספירציה, כסף, אישה יפה ובחור שממש לא נראה כמו הדון ז'ואן הטיפוסי אבל מצליח להשיג את האישה. הלוקיישנים (ונציה, פריז, רכבת) מעולים, יפיפיים, אבל אפילו הם לא מצליחים להפיח בסיפור את רוח החיים המינימלית. חצי יהיה מוכן לשמש כעד מדינה בעת הצורך, ולהוכיח שאת הפאנץ' ליין הצלחתי לנחש בערך מהרגע שבו נכנסו ההקדמות המסורבלות אליה.
כדי להיות כנה אגיד, שאני לא ממש מכירה עבודות אחרות של סמארקי הבמאי, וכי העפת מבט מדוקדק ב-
IMDB לא שפכה אור על כך. לסמארקי יש ברזומה סרטים לא מוכרים, משונים, ומתברר שהוא בכלל גרמני (כמה מפתיע לאור שמו!), ולאור כל הללו, בכלל התחלתי לתהות מהיכן קיבל לו סמארקי לידיו את המימון לסרט כה גרדיוזי (אני מוכנה להתערב שרק מערכת התלבושות של אנג'י פלוס התכשיטים שרפה חצי תקציב) עם שני כוכבים שמבטיחים שובר קופות וודאי. לא יותר מצווה היה לתת את הכסף למשל, לא יודעת, לי, אולי, כדי שאוכל להפיק סוף סוף את הסרט עליו אני חולמת ובדרך לתרום למאמץ המלחמתי ולהקים בית מחסה אמיתי וחם לחתולי רחוב? או, יודעים מה, לא לי. לכו תנו אותו לעניים. לסטודנטים. לכו לשמר יערות גשם בדרום אמריקה. אבל למה על זה? למה?

ג'וני, איך עשית לי את זה? או: למה לעולם לא הייתי מלהקת את אנג'לינה ג'ולי לסרט


גברברי העולם היקרים, התנצלות. אני יודעת שאתם אוהבים את אנג'לינה ג'ולי. מה זה אוהבים, מריצים עליה מצגות במייל כאילו אין מחר. אולי אפילו חושבים שזה סקסי להתנשק עם אחיך (חזוס היקר, הצל אותי עכשיו) בגלל שהיא עשתה את זה. אקדים ואומר, שאין לי שום בעיה אישית עם אנג'י. להיפך. כבודה במקומו מונח- אחרי הכל היא זוגתו של בראד פיט ומשמשת כשגרירת רצון טוב ברחבי פינות הגלובוס המאובקות ביותר. יש לה קעקוע מגניב על הגב. היא מתלבשת יפה, והעיניים שלה (חוץ מהריסים המלאכותיים) יפות למדי. כך גם דקות גזרתה, רגליה הארוכות והופעתה הטובה ב"נערה  בהפרעה" (לא חומר לאוסקר בעיני, אבל ניחא). גם ריבוי הילדים בחייה הוא מבורך ויש שיאמרו מיטיב. אבל, וזה האבל הגדול שנוגע לעניינינו, לצערי (ואני אומרת לצערי כי זו לא הפעם הראשונה), לג'ולי יש נטייה להחריב סרטים בעלי פוטנציאל. לכו, כדי להרחיב את הדעת ולהיווכח בעצמכם, לראות את "ההחלפה" מ- 2008, בבימויו של קלינט איסטווד- סרט שהיו לו כל הפרמטרים להצליח, אבל מפספס בגדול בגלל הנוכחות המשתלטת והבלתי-אמינה של ג'ולי על המסך. זו לא אשמתה בלבד- ב"התייר", סמארקי חולק את האשם בצורה דיי מובהקת עליה ארחיב בהמשך, אבל לאנג'י יש חלק ניכר בקנוניה. משחקה האנמי כל כך, הצפוי כל כך, חסר המעוף כל כך, גורם לכל הסרט, אפילו עם ג'וני דפ בסביבה, להיראות פשוט מגוחך. הענטוזים, מפאת מילה נאה יותר, ברחבי פריז, ואחר כך ברחבי הרכבת, ואחר כך במשרדי האינטרפול ואחר כך בכל מקום אפשרי, נמאסים בערך אחרי הפעם הראשונה, ובמיוחד כשהם ריקים מתוכן. אם נראה את "התייר" ללא ווליום, ככה בערך זה יראה:

אנג'לינה ג'ולי צועדת ברחוב. אנג'לינה אוחזת בארנקה ומחייכת לעצמה. אנג'לינה מרימה יד עטויה בכפפה בצבע בז' ומסלקת את השיער מפניה. אנג'לינה ברכבת. אנג'לינה מהדסת במעבר. אינספור שוטים בקלוז אפ על אנג'י והשפתיים. אנג'י בשמלות נשף מגוחכות מתקופת "אנה קרנינה". הידיים של אנג'י. הציפורניים של אנג'י. הצמיד של אנג'י. אנג'י מצולמת דרך שבר החלון של הסירה. אנג'י בברדס באווירה יעני-מסתורית. אנג'י (זה היה הכי מצחיק) במדי שוטרת, מחייכת בצילום פספורט לתעודת השוטר. אנג'י בשיער אסוף. אנג'י בשיער פזור. אנג'י שבויה של גנגסטר מופרע ומכוער שמעביר על שפתיה (בקלוז אפ עלוב ופרובוקטיבי לחינם) סכין. אנג'י מדברת במבטא בריטי מזויף.

ובקיצור- אנג'י
אנג'י, עלית לי על העצבים מותק. זוזי מפה.

מה שסמארקי לא השכיל להבין, ואולי השכיל אבל זנח את יושרו האומנותי לטובת הכסף הגדול של הוליווד, הוא שאי אפשר, בשום פנים ואופן, לבסס סרט קולנוע טוב על נוכחות של סופר סטארית כמו אנג'לינה ג'ולי בלבד. במיוחד כיוון שלא מדובר פה בשחקנית מופת סוג א' אלא בשחקנית ממוצעת, בסך הכל. נדמה שכל הסרט נסמך על הנוכחות הכאילו-מחשמלת של ג'ולי ושוכח קצת להיות גם סרט. כמה אפשר לראות את אליס צועדת ומושכת אחריה מבטים מכל כיוון? כמה אפשר לראות אותה בקלוז אפ? כמה אפשר להלביש אותה כמו בובת ברבי מסוגננת? לא ככה בונים הגנה, פלוריאן הנקל פון דונרסמארק. וג'וני. ג'וני! איך יכולת? איך הסכמת? למה לא קמת? למה לא התרעמת? להגנתו של ג'וני דפ יאמר, שההופעה שלו ב"התייר", למרות הצ'אביות והשיער המזעזע, היא חביבה עד מתוקה. זכורה לטוב הסצנה בה הוא נמלט על נפשו על גבי גגות הרעפים של ונציה. הליכת הטמבל שסיגל לעצמו בסצנה, סייעה לזהות אותו מאוחר יותר, כשהוא מחיש את צעדיו לעזור לאליס השבויה בידי הגנגסטר המופרע. ועדיין, ביקורות מעטות שקראתי על הסרט מציינות את חוסר הכימיה הבולט בין ג'ולי ודפ. אולי זו הסיבה שההתאהבות, או הקראש הזה, כל כך לא אמינים. אולי זו לא אשמתה של אנג'י בלבד. אולי הייתה זו דרכו של ג'וני להראות כמה הוא סולד מן המתרחש.

סצנות אווירה מיותרות

בהמשך לקו מחשבה זה, הסרט משופע בסצנות שאמורות לעצב אווירה מסוימת. עדיין לא החלטתי מהי אותה אווירה- סגידה מוחלטת לאנג'י? הדגשה של השפתיים הלא מציאותיות?  ניסיון לעצבן את הצופים? אולי. אחת מן הסצנות האלו מתרחשת כשאליס ופרנק עולים אל חדר המלון המפואר ב-ונציה. אליס מנשקת את פרנק על המרפסת כדי שכ-ו-ל-ם יראו שהיא מנשקת אותו ויחשבו שזהו המקגאפין האבוד (אלכסנדר), ואז אומרת לו שהיא מקווה שיהיה לו נוח על הספה, והולכת-מרחפת לחדר השינה. אחרי צילום קלישאתי של אליס בצד ימין של הפריים, עומדת בחלון, ושל פרנק בצד השמאלי, עומד וכאילו-עורג אל אליס, הולך לו פרנק האומלל לישון כשחצי תאוותו בידו. בלילה, הוא חולם שהוא נכנס אל חדר השינה של אליס, מוצא אותה עומדת בגבה אל הדלת, מחזיקה את שיערה הענוג אסוף אל עורפה, ומנשק אותה. עכשיו, מה הבעיה בסצנה הזו? הבעיה היא שהיא אמורה להיות כאילו מהסצנות האלו שאנחנו לא יודעים אם הן חלום או מציאות עד שהדמות מתעוררת. אבל כאן, גם אחרי שפרנק מתעורר, לא ברור למה הוא מרגיש ככה. אין שום ביסוס לרגשות שמתפתחים בינו לבין אליס עד לאותה סצנה משונה ומיותרת לחלוטין, שהיינו אולי יכולים לישון הרבה יותר טוב בלעדיה. גם סצנת הפתיחה, של אליס המהלכת ברחוב מבסוטית מהחיים, אינה מובנת ובאופן עקרוני, נראה כאילו סמארקי אמר לאנג'י, "לכי תסתובבי קצת ותשתדלי להיות כמה שיותר ארוכה וחיננית. אני אדאג לשאר." ואכן, כנראה שלדאוג לשאר היה לתפור ביד גסה אל הסרט פריימים, שוטים וסיקוונסים שלמים שכל מטרתם הייתה להראות, שיש פה אנג'י. על סצנת הנשף אני לא רוצה להרחיב את הדיבור. אם אתם הולכים, צפו לאתנחתא של צחוק בקטע הריקוד של אליס ופרנק.

הנשף. ולא, זאת לא הייתה כוונת המשורר להצחיק אותנו

נקודות אור במנהרה החשוכה של השיכחה

כיוון שאשכח את הסרט הזה דיי מהר, מצאתי בו בכל זאת נקודות אור מעטות (כולה שתיים, למעשה), שאולי קצת חיפו על ההלם והאכזבה שחשתי כשיצאתי מן האולם (אבל חצי החזיק לי את היד, אז גם לו יש חלק בעניין). הראשונה (לא לצחוק) היא שיר הסיום של הכתוביות. ראשית, השיר מהווה נקודת אור כיוון שהוא סימן את סופה של הסאגה המאמללת הקרויה "התייר". שנית, זה אחלה שיר. אנחנו מדברים על Starlight של Muse, והוא עשה לי נעים אחרי סרט שהיה מעצבן בעליל. ללא מילים נוספות, לכו לשמוע. מותר לשים ווליום. ההלם עבר.



נקודת האור השנייה היא העיר ונציה, הלוקיישן המרכזי שבו מצולם הסרט. IMDB מצביעים על פאשלה ברורה של סמארקי ידידינו, שצילם שוט שאינו אפשרי מבחינה מציאותית- כשאליס לוקחת את פרנק אל שדה התעופה של ונציה, ניתן להבחין בעיר עצמה הפרושה מאחוריה. במציאות, שדה התעופה של ונציה דיי מרוחק מהעיר ואין מצב לראות נוף כזה של העיר מאותה נקודה. ובכל זאת, הסרט הזכיר לי שזה מקום שממש שווה לבקר בו, ואולי הוא יעד אפשרי בקיץ הקרוב.

זה הכל. אין עוד.
ונציה. נשקול, נשקול העניין

מה אמרנו?

הפעם זה האישה נגד כולם.
דבר החצי: סרט קליל ומהנה. אולי הוא לא יזכה באוסקר, אבל היה נחמד. חוצמזה, אנג'י מהממת.
דבר האח הגדול (שלי, כן?): סרט טוב, אבל מומלץ וכדאי לראות את המקור.
דבר אבא: סרט נחמד וחביב.
דבר האישה: אני מרגישה שעבדו עליי בעיניים, ועליי לא קל לעבוד, ובטח שלא בעיניים. מומלץ לוותר, ולו כדי לא לקבל את התחושה הלא נעימה שנשפך פה טונה תקציב קולנועי סתם. ולמי שאוהב את ג'וני דפ, כדאי לו שיתרחק שבעתיים.


הארה אחת לירושלמים- ביום רביעי הקרוב (12/4/2011) יוקרן בסינמטק בירושלים הסרט "דוגוויל" של לארס פון טרייר, והוא מומלץ בחום רב. הנה הלינק. ובכלל,

הנה לינקוקים-

6 תגובות:

  1. הערת האח הגדול -
    הדבר הכי טוב בסרט הזה זה הסיפור. נכון שהליהוק עלוב, ואנג'לינה לעולם לא תהיה רבע שחקנית מסופי מרסו (ויש האומרים שהיא גם פחות יפה ממנה), אבל לפחות יש פה סיפור טוב, וזה משהו שהוליווד סובלת ממחסור חמור בו בשנים האחרונות.
    בכל מקרה - מומלץ מאד לראות את אנתוני זימר הצרפתי (זה הסרט המקורי) - זאת דוגמה מצויינת איך הופכים סיפור טוב לסרט גדול, בעוד שהתייר זאת דוגמה מצויינת איך סיפור טוב הופך לסרט סביר עד טוב בלבד.
    זה הלינק למי שמעוניין:
    http://www.imdb.com/title/tt0411118/

    השבמחק
  2. תודה אח שלי :) אני הולכת להוסיף את הלינק ל"לינקוקים" לטובת גישה קלה יותר. נכון, הסיפור טוב, אבל הביצוע... אוי ווי. היה פוטנציאל שפשוט התבזבז, חלקו בגלל אנג'לינה וחלקו בגלל הבימוי הבעייתי.

    נו טוף. כל שנותר הוא להיאנח בפולניות ולדמיין מה היינו עושים עם כל הכסף שנשרף פה.

    השבמחק
  3. עשית לי את אחר הצהריים..
    תודה רבה. :)

    השבמחק
  4. גלית- נשיקות ותודה :) חשבתי עלייך בהקשר "הנודעת". ואני לא שוכחת את "קטיפה כחולה"

    השבמחק
  5. באמת שלא קראתי כזו ביקורת מדויקת על הסרט הריקני הזה. פשוט תענוג! אני דווקא מאוד אוהבת את אנג'לינה, ואצפה בכל שטות איתה. לג'וני, שהיה אהובי עוד מהימים שהיו לו מספריים במקום ידיים כבר איבדתי אהבה די מזמן. אחרי שוקולד, אני חושבת. בכל מקרה, הצחקת אותי נורא עם התיאור של הסצנות - אנג'י פה ואנג'י שם. כל כך נכון! אני חייבת להודות, בבושה מסויימת, שממש שמחתי לראות את הסרט הזה. הייתי חולה, במיטה בבית, וחשבתי שמחכה לי סרט אקשיין כמו שצריך עם פרצופים יפים ורומנטיקה קלילה. אבל הכל היה כל כך מעושה, גם המשיכה בינהם, הם הכי לא מתאימים בעולם.
    בקשר לונציה - סעי לך! אחת העיר היפות, ודווקא, לא כמו הסרט, לא מאכזבת כלל וכלל. רק לא בקיץ, בחייך. מרוב תיירים לא תראי כלום. לא נעים. תודה על הפוסטים, כיף להכיר בלוג חדש!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה על התגובה :)
      אכן, סרט מאכזב עד מאד... ועיקר האכזבה הייתה מג'וני דפ.
      איך הוא הסכים לתת יד לזה? איך???

      מחק