יום שני, 28 בפברואר 2011

שירים בסרטים חלק א'- מחווה גאונית ב"הסופרנוס", ג'וני דפ כאליל הבנות הבלתי מעורער, סיומת נהדרת של "מועדון קרב" ועוד


כבר כמה זמן שמקנן בי דחף, בלתי נשלט, כמסתבר, לכתוב פוסט על שירים בסרטים. 
לא שירים בסרטים במובן הקלאסי של המילה- לא שירים שנכנסו לעולמי עד לקאנון הקולנועי. לא ולא. שירים בסרטים שנכנסו לקאנון של "אישה הולכת לקולנוע".
 
והנה הגיע השלב בחיי, שבוודאי כל סטודנטית וסטודנט ממוצע מכירים היטב: אני צריכה להגיש עבודה. מה זה צריכה, חייבת. מה זה עבודה, סמינר. ולפתע פתאום, צצים להם כביקורות אחרי הסרט, שלל דברים דחופים ביותר שאינם סובלים דיחוי לעשותם- לחפוף את השיער, לראות בפעם המיליון את "מועדון קרב", לעשות ניסויים ידידותיים על האחיינים, לנסות להתרגל לאייפון החדש (כן, כן, גם אני ברוטוס) ועוד אי אלו עיסוקים מהנים ביותר וחסרי כל תכלית שאינם מקדמים אותנו, הלכה למעשה, לשום מקום מלבד לחששות מאד כבדים, מה יהיה כשאסיים את התואר בעוד חודש (
Note to myself- אם תמשיכי ככה, יקירתי, יש סיכוי טוב שזה ייקח קצת יותר זמן. אם לצטט את אימא, "תסיימי כבר את הסמינר הארור הזה!").

המסקנות מכל המלל הנפלא הזה פשוטות: אין זמן מצוין מעכשיו לכתוב את חלק א' של פוסט "שירים בסרטים" של "אישה הולכת לקולנוע". מובן שעלו בדעתי מייד ארבע סצנות (מה, זה הכל?), אהובות מאין כמותן, נפלאות ומלהיבות כל אחת בדרכה שלה, של שירים מסרטים. למרבה השמחה, הגילה והדיצה, מצאתי כמעט את כולן ביו טיוב. אז יוצאים לדרך. 
נותן החסות: הסמינר האבוד שלי. מוכן? היכון? גלול מטה!


The Crows - “Gee”  
מתוך "נער שוליים" (Cry Baby), ג'ון ווטרס, 1990


לפני שאתחיל להשתפך בנוסטלגיה על תחילת הניינטיז (ראו הוזהרתם) שימו לב איך, בין שאר מעלותיי (או שמא: עוונותיי?), אני גם מסוגלת לקרוא מחשבות.
הקורא הישר שנתקל בכותרת המשנה לעיל, מייד עלתה בו המחשבה הנבונה והצודקת, שאיך ייתכן, שאנשי הוועדה-לקבלת-סרטים-חדשים-והמצאת-שמות-בעברית-לסרטים-החדשים העזה לתת יד לתרגום נלוז ומעצבן שכזה לשם הסרט. האם בגלל להקה ישראלית פופולארית לאותה התקופה שנשאה שם דומה? האם זהו ניסיון בלתי מוצלח למשוך קהל מסוים לראות את הסרט? האם בגלל יצחק שמיר, ראש הממשלה דאז? אני קוראת כאן קריאה נרגשת, להחליף לאלתר את אותו מתורגמן-שמות משונה. יש לי מועמדים מתאימים למשרה הנחשקת. ואם אף אחד לא ירצה לקחת על עצמו את מידת האחריות הנכבדת, אני מוכנה לשאת בעול.
סיימנו עם התלונות, התחלנו עם ההשתפכויות.

"נער שוליים" הוא מסוג הסרטים שכל ילד וילדה ממוצעים שגדלו בשנות ה-90 מכירים. עבור אלפי ילדות (ושמא נאמר, ילדים?) היה הסרט השיעור הראשון בתעלומת התעלומות- איך מתנשקים נשיקה צרפתית, ועל ידי לא אחר מהוד מהממיותו ג'וני דפ, שהיה הגבר הכי נכון בתקופת טרום בראד פיט ויפיופי העידן החדש. 

הסרט מגולל את סיפור התאהבותם של וייד "הבכיין" ווקר, הגבר שכל ילדה אהבה לאהוב, ואליסון ה"מרובעת", בעולם שמציג חלוקה דיכוטומית בין "מופרעים" ו"מוטרפים" לבין "מרובעים", ואת הניסיון לגשר על הפערים החברתיים. הוא רווי בהומור עצמי ובביקורת נוקבת על השיפוטיות של החברה האמריקאית של אותה התקופה, בין הסנוניות המרכיבות את ז'אנר קומדיות הנעורים המודרני, לפני שהגיעו "אמריקן פאי" הסוטה ודומיו והקאסט עושה לפחות חצי מהעבודה כאן: ג'וני דפ בתפקיד "הבכיין" ווקר, בחור החלומות עם האופנוע, מעיל העור, הבלורית המטריפה והקרעים בג'ינס. בל נשכח את הדמעה האחת, הסמל המסחרי שלו. עוד ניתן לאתר כאן את ריקי לייק (כן!! ההיא מתכניות האירוח המופרעות!! גם אני הייתי בשוק כשגיליתי), בשיא התקופה השמנה שלה, עובדה שתורצה באופן נפלא בעלילה, שהציגה אותה כאחותו של "הבכיין" ההריונית המתבגרת, וכן את איגי פופ (הזמר המוטרף ההוא) בתפקיד הסבא וטרייסי לורדס, כוכבת הפורנו הצעירה ביותר באמריקה שחוללה שערוריה כשגילה האמיתי נחשף אחרי שהצטלמה למאות סרטים למבוגרים, בתפקיד וונדה, הפרחה חסרת הפחד ואני שומרת בכוונה לסוף את איימי לוקיין, שחקנית מציקה ובינונית שמן הסתם תפקיד אליסון, אהובתו של "הבכיין" בסרט, היה תפקיד חייה. עצוב.

הסצנה המדוברת היא כאשר וייד "הבכיין" ווקר וחבריו רודפים אחרי המכונית של סבתא של אליסון, כשאליסון, הבויפרנד המרובע המנוול שלה והסבתא, שבהמשך מצטרפת למחנה המוטרפים, בצד אחד, והחבורה של "הבכיין" בצד השני.
השיר: Gee של The Crows והוא נפלא בזכות עצמו ובסצנה במיוחד.
היה לא פשוט לאתר אותה ביו-טיוב, אבל עשיתי את מלאכתי נאמנה, והנה היא: 

  



לינקוקים:


Optimistic Voices, מתוך הפסקול של "הקוסם מארץ עוץ", 1939, ויקטור פלמינג


"הקוסם מארץ עוץ" הפך כבר מזמן לסרט פולחן קלאסי שמצוטט ומקבל התייחסויות באינספור מדיומים, בעיקר הטלוויזיוני והקולנועי. אני אביא כאן בהמשך התייחסות מאוחרת לאחד מן השירים של הסרט, אבל נציין לטובה את ההתייחסויות האינטליגנטיות להפליא והבאמת רבות מתוך "הסימפסונס" לדיאלוגים ואת השיר המאוס "Over the Rainbow" שזכה לתרגומים שונים (כולל לעברית, בביצוע מתיש ומעייף של מיכל ינאי), וכן את המחוות הצורניות לצילום בפילטר בגווני החום לקטעים המתרחשים בקנזס מול המעברים לצילום בטכניקולור זועק של הקטעים המתרחשים בארץ עוץ. 

ב-מ-ק-ר-ה, יצא לי לראות את הסרט אתמול בסינמטק (היה תענוג צרוף), ואני ממליצה בחום לחזור להיות ילדים למשך 101 דקות. מה יש, תשקיעו קצת בעצמכם. למרות חזיריותה של ג'ודי גארלנד (שומו שמיים! מה שאמרתי עכשיו! אבל חצי הסכים איתי) הפסקול והדיאלוגים נהדרים ומשעשעים.

השיר Optimistic Voices מופיע בקטע בו מתעוררים דורותי וחבריה מתרדמת הפרגים (שלג כטיפול בהשפעות האופיום. את רואה אימא, אפשר ללמוד אי-אלו דברים מועילים מקולנוע) ומדלגים אחר כבוד אל עיר האיזמרגד. בקטע הבא, המציג את הסצנה המקורית מן הסרט,  משולבת גם עריכה צולבת אל המכשפה הרעה (מרגרט המילטון הנפלאה) הזוממת מזימות.

בסדרת הטלוויזיה המופתית "הסופרנוס", שילבו את Optimistic Voices בסצנה שהיא לא פחות מגאונית. הסדרה, לשערורייתיים מביניכם שלא צפו בה או בחלקים ממנה, עוקבת אחרי משפחת-פשע בצפון ניו ג'רזי, ארה"ב, עם התמקדות בראש הפמיליה, טוני סופרנו, שסובל מהתקפי חרדה קשים ובעקבות כך מגיע לטיפול פסיכולוגי. הסצנה הבאה מתארת חלום שחולמת הפסיכולוגית של טוני, דר' מלפי, ובו טוני נוהג בערב גשום במכוניתו, מנסה לקחת פרוזאק, ומשאינו מצליח הוא מתמוטט על ההגה ומתנגש באחוריה של משאית. הוא מת, ככל הנראה, והמצלמה גולשת באיטיות לצלילי השיר העליז בעוד מלפי מביטה במחזה המורבידי בזוועה מרכבה.

Poetry in motion, חברים.

לינקוקים:



"Lollipop", של Chordettes מתוך "אני והחבר'ה" (Stand by me), רוב ריינר, 1986


ילדים קטנים, ילדים חביבים, ענו לדודה על שאלה אחת קטנה: איפה הכי לא הייתם רוצים שתידבק אליכם עלוקה?
הסצנה האלמותית והבלתי נשכחת של גורדי, האומלל גם ככה, שמגלה עלוקה במכנסיו ומוציא אותה, נפוחה ורירית בידיים מכוסות דם כדי להראות לחברים- היא מסוג הדברים שלא ניתן לשכוח לעולם, במיוחד כשאתה ילד קטן ותמים שנפשו עדיין לא הושחתה.

"אני והחבר'ה" (עוד תרגום קלוקל לעברית. לעזאזל!) הוא סרט התבגרות קלאסי מובהק, שיצא ב- 1986 והיה עיבוד לנובלה של סטיפן קינג, יקיר הבלוג. הוא תיאר את מסעם של ארבעה ילדים על סף ההתבגרות בגילאי 11-12 (קינג מת על זה. הפנייה: "זה", הרומאן השני הכי טוב שלו) כדי לראות גופה של ילד שנותרה בעומק היער. כל ילד, כמובן, מביא איתו חבילה שלמה מהבית ומלוא החופן תסבוכים, ממש כמו שקינג אוהב לעשות לגיבוריו. הליהוק כלל שחקנים כמו ריבר פיניקס בתחילת דרכו, ג'רי אוקונל (קווין מ"גולשים בזמן"), ריצ'רד דרייפוס וקיפר סאת'רלנד המפחיד תמיד, והוא ספוג בניחוחות שנות ה-50 בצורה די אותנטית. מלבד סצנת מציאת העלוקה במכנסיים, זכורה לטובה (או שמא, להגעלה) גם סצנת תחרות אכילת העוגות וההקאה ההמונית, נקמתו של ילד שמן בחברה האכזרית הסובבת אותו.

את Lollipop הכניסו בערך באמצע הסרט. טדי דושאמפ, הממושקף המופרע (ובן דמותו של ריצ'י טוזייר מ-"זה") ו-וורן השמנצ'יק (ג'רי אוקונל) שרים את השיר בדילוגים נאים על פסי הרכבת בעוד גורדי וכריס צועדים מאחוריהם. מצאתי את הסצנה במצב די גרוע, למרבה הצער, ביו טיוב, ואעלה אותה בכל זאת לכאן ברגשות מסויגים:



והנה השיר המלא. אוי, הששון! שימו ווליום, תהיו בני אדם:





לינקוקים:



Where is my mind?  של הפיקסיז, "מועדון קרב", דיוויד פינצ'ר, 1999, סצנת הסיום



אי אפשר לכתוב פוסט על סרטים ושירים בלי להזכיר את הסצנה היפיפייה הזו, של סרט מרשים ומתוחכם מאד מבחינה נרטיבית וצורנית. "מועדון קרב" הוא ללא ספק מהסרטים האהובים עליי- אני מכירה אותו די בעל פה ועדיין ממשיכה ליהנות בכל פעם שטיילר דרדן מפציע לי על המסך. 
"מועדון קרב" הוא עיבוד לספר שנושא את אותו השם, אותו כתב אחד צ'אק פלניוק, ובמרכזו עומדת דמות חסרת שם וזהות, של גבר צעיר בשנות ה-30 לחייו שפוגש במהלך טיסה אדם בשם טיילר דרדן. מאותו הרגע, סוחף טיילר את הבחור והם הופכים להיות צמד בלתי נפרד שגר יחד , מבלה ביחד ומעלה מבחר נאה של סוגיות פילוסופיות שונות שנוגעות לגבריות המודרנית והסירוס שלה בידי החברה, על הרסנותו ודורסנותו של הקפיטליזם ועל החזרה למקורות בראשיתיים. בדרך, הם גם מקימים ארגון צבאי ששם לו למטרה להשמיד את כל סממני אי השוויון והבדלי המעמדות בין בני האדם. מן הסתם, אקדיש לסרט הזה פוסט נפרד כיוון שהוא באמת ובתמים ראוי לכך.
הקאסט כלל את אדוארד נורטון המעולה בתור המספר חסר השם, את בראד פיט כטיילר דרדן ואת הלנה בונהאם קרטר כמרלה, סוג של אהובתם. כמו כן, ניתן למצוא פנינים כגון מיטלוף (ההוא ששר את everything for love) וג'ארד לטו (מ- "רקוויאם לחלום").
ראוי לספר כי, פינצ'ר בנה את הסרט בצורה מאד מסוימת שמותחת ביקורת חצי מרומזת חצי צועקת על תרבות הצריכה ותעשיית הפרסום בכלל. במקומות שונים בסרט, מחדיר פינצ'ר פריימים המופיעים לשנייה אחת וניתנים להבחנה רק בגרסאות ה- DVD, בהם מופיעה דמותו של בראד פיט במוחו הקודח של המספר עוד לפני שאנו פוגשים בה בפועל על המסך. טיילר בעצמו, בעבודתו בקולנוע, עושה בדיוק את אותו הדבר, רק שהוא מחדיר פריימים מסרטי פורנו אל סרטי ילדים מצוירים.

סצנת הסיום של הסרט מתארת את המספר אחרי שהפציעה בו ההבנה הסופית לגבי טיבו האמיתי של טיילר, ואחרי שהוא יורה לעצמו בראש. מרלה לצידו, והם צופים בפעולה רחבת ההיקף ביותר של Project Mayhem - פיצוץ מן היסוד של בנייני חברות אשראי שאמור לאפס את יתרת האשראי של כולם, וכך לעשות את כולם שווים. מרלה והמספר צופים יד ביד במחזה מתוך אחד מן הבניינים שממול, בעוד המגדלים הגבוהים מתמוטטים לתוך עצמם כשברקע שירם של הפיקסיז. לקינוח, הוסיף פינצ'ר פריים של עירום גברי חזותי מלא שמופיע שנייה אחת לפני הכתוביות. יו טיוב, כמובן, הסירו את זה. אבל שיהיה מקום לדמיון, מה קרה?


יום רביעי, 23 בפברואר 2011

"תינוקה של רוזמרי"- מצעד המאנייקים וקצת התרפקות על רומן פולנסקי


סיטואציה: ערב פסח

אני בהיסטריית הגשת עבודות לאוניברסיטה (מה עוד חדש), אמורה להעיף את עצמי למקלחת ואז להתעופף לארוחת ליל הסדר אצל דודה א', אבל אני מוצאת את עצמי מתבוננת בעיניים פעורות במסך הטלוויזיה שלי כשרוזמרי לוקחת את הרגליים ומסתלקת מן הדירה המגניבה שלה ושל גאי במרכז ניו יורק, היסטרית גם היא (אבל לא מאותן הסיבות, Praise the lord). הלחץ מתגבר, כשאבא-אימא מגיעים לנזוף בי ולנדנד שאני אבוא כבר, ואיזו מין עצלנות זאת להישאר במיטה ולצפות בסרט כשכולנו בלחץ לצאת מהבית כדי להגיע בזמן לליל הסדר, ונו, קומי כבר. אמא שלי, בפרקטיקה מעשית, אפילו מעיפה מבט במסך ואומרת, "איזה סרט נוראי," ובכך מסכמת, לעולמי עד, את מה שארגיש כשאראה את "תינוקה של רוזמרי" שוב ושוב (לחרוש על סרטים זה תחביב שלי. או שמא סוג של תסביך?).
לא נטשתי את רוזמרי באותו ערב כמו שעשו לה כל שאר סובביה. לא יכולתי להתיק את עיני מהמסך, כמהה לראות את התוצאה הסופית של ההיסטריה, המתח הנבנה באיטיות מוטרפת, ביד אומן, במשך 136 הדקות שלו, והנה משהו חשוב שלמדתי מהסרט הזה- לפעמים, גם הדברים המטורפים ביותר, הנוראים ביותר, יכולים להיות נכונים. דבר האימא, במקרה הזה, בהחלט נכון: זהו סרט נוראי, נוראי בסיטואציה שהוא מציג ובאופן שבו היא נבנית אט אט, קורמת עור וגידים, טופחת על נקודות סופר רגישות- ולקינוח- הסיום הרע ומר.
אתחיל מזה, שאם לא צפיתם בסרט עדיין, אנא ניטשו את הפוסט. לכו להשיג את הסרט מייד, אם בדרכים מפוקפקות יותר או פחות. סיגרו את כל התריסים בבית. רצוי להיות לבד- החוויה הראשונית בעיני היא עוצמתית הרבה יותר, במיוחד בסרט הזה. אולי אפילו הכינו לכם בקבוק משקה נאה שיהיה בקרבת מקום (ולא, לא משקה קל או תה. Bring out the heavy artillery.). יש מצב שתצטרכו את זה. אחרי שתצפו בסרט, שמומלץ מכל וכל בחום רב, חיזרו אליי וספרו לי. אני הולכת לספיילר ביג טיים למי שלא צפה. אז יאללה. ביי.
למי שכן נשאר עימנו, (All fun and games)

הנה כמה פרטים טכניים על הסרט-

עטיפת הפסקול המקורי של "תינוקה של רוזמרי"
 "תינוקה של רוזמרי", ובאנגלית,Rosemary's Baby  (כמה נפלא לראות שם של סרט שמתורגם בצורה שפויה לעברית)

במאי: רומן פולנסקי ("הפסנתרן", "צ'יינהטאון", "סופר הצללים", "השער התשיעי", "רתיעה", "ירח מר", ועוד קצרה היריעה הצנועה מלהכיל)

תסריט: רומן פולנסקי, בעיבוד לרומאן הנושא את אותו השם, מאת איירה לוין

קאסט: מיה פארו (בתקופה היפה והצעירה), ג'ון קאסבטס (בישראל ייקרא שמו- הנודניק), רות גורדון המעולה פלוס פלוס, סידני בלאקמר (סידני זה לא שם של בת?), ראלף בלאמי (בתפקיד הרופא המפלצתי).

שנת יציאה לאקרנים: 1968

יש אוסקר? יש ויש. רות גורדון זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, ואוי, כמה שהגיע לה.

לפני תאור קצר של העלילה, כדאי, רצוי וראוי להגיד כמה מילים על רומן פולנסקי, שמלבד כריס נולאן וחצי (סלח לי, כריס, וחצי כבר מבין) הוא אחד מאהובי האהובים (וואי, עושה לי סחרחורת לקרוא את שתי המילים בסמיכות כזו). גם כי יש לו סיפור חיים שעושה לנו לחשוב, וגם כי הוא מוציא מאמתחתו סרטים שעושים לי צמרמורת בכפות הרגליים, וזה נדיר.


מי אתה, רומן פולנסקי?

פולנסקי ומיה פארו על הסט של "תינוקה של רוזמרי"
פולנסקי הוא יליד 1933, והתגורר רוב חייו בפולין עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא יהודי (אמנם לא על פי  ההלכה, אבל לא ניכנס לקטנוניות כזו. אבא שלו יהודי והאם קתולית) ואמו נרצחה באושוויץ. את אביו הוא מצא כעבור זמן מחדש. במהלך המלחמה חי פולנסקי בזהות בדויה אצל משפחה פולנית, פרט שעיצב מאד את גישתו לקולנוע ואת אופי יצירתו. הוא יצר מספר סרטים באירופה של אחרי המלחמה, ואת ההצלחה הראשונית הגדולה בהוליווד הוא חב ל"תינוקה של רוזמרי". באותו זמן בערך (1968) הוא נישא לשרון טייט, שחקנית אמריקנית, שנרצחה שנה לאחר מכן באכזריות ע"י צ'ארלס מנסון (וזהו סיפור בפני עצמו שראוי לכתוב עליו פוסט נפרד. שאכתוב? אולי). ואם לא מספיק באירועים כאלה כדי לעשות בנאדם למורכב מאד, הרי שפולנסקי הואשם גם באונס קטינה בסביבות שנות ה-70 והוציאו עליו חוזה בארה"ב. את האוסקר על "הפסנתרן" הוא קיבל וירטואלית, כיוון שאם היה מגיע לטקס שהתקיים בלוס אנג'לס, הוא היה נאסר מייד. איזה רעים האמריקאים, יא אללה. מיותר לציין שכותבת שורות אלו לא מאמינה לחצי מילה בנושא אונס הקטינה, ואולי גם על זה נרחיב בפוסט-רומן-פולנסקי המגניב שאכתוב מתישהו.


פולנסקי ביים המון סרטים, בהמון מסגרות- סטודנטיאליות, הוליוודיות, באירופה, והיו לו גם הפקות עצמאיות וצנועות. פולנסקי הוא גם במאי אוטר, משמע שניתן לזהות את טביעת אצבעו בכל סרט שהוציא. מהמאפיינים הבולטים שלו בסרטים אפשר למצוא את דמותה של האישה ההופכת קורבן לניצול מצד הדמויות הגבריות בסרט (זה לא קצת אירוני, צוות השופטים היקר שהחליט שפולנסקי אשם בבעילת קטינה? הבנאדם מציג בכל סרט דמות אהודה של אישה אומללה. איך ייתכן?) - רוזמרי ב"תינוקה של רוזמרי", אוולין ב"צ'יינהטאון", מימי המופרעת מ"ירח מר". מאפיינים אחרים שלו הם מערכות יחסים כוחניות, ראייה פסימית של החיים ופחד קיומי.

ובחזרה ל"תינוקה של רוזמרי"- מה קורה בגדול?

רוזמרי וגאי וודהאוס, זוג צעיר בניו יורק של שנות ה-60 עוברים לגור בבניין דירות עתיק ויפיפה (ברמפורד בילדינג). גאי הוא שחקן כושל סוג ז', למרות שרוזמרי מחזיקה ממנו ותומכת בו, ואולי אפילו מתלהבת ממנו, השד יודע למה (שדים. זה משהו שצריך לזכור להמשך). מהר מאד הם מגלים שיש להם זוג שכנים, רומן ומיני קסטבט (לא להתבלבל עם שם המשפחה המקורי של השחקן ג'ון קסטבטס), שאין מניעה מלתאר אותם כקרציות נודניקיות וטרחניות, במיוחד מיני, שמגולמת נפלא ע"י רות גורדון. רוזמרי וגאי כל הזמן שומעים אותם דרך הקירות הדקים, ובדרך אנחנו מגלים שגאי הוא איזה אגו מאנייק טיפוסי ושרוזמרי היא בחורה מתקתקה ושברירית עם טעם משובח בבגדים. אל נא תטעואנחנו אוהבים את רוזמרי. אפילו מאד. כמות הקלוז אפים שהיא מקבלת בסרט נועדה בדיוק על מנת לבנות את הסימפטיה העמוקה שאנו חשים אליה בתור צופים פשוטים מן המניין. בהמשך הסרט, נכנסת רוזמרי להריון, ובתקופת ההריון הראשונה היא סובלת כאבי תופת נוראיים והופכת מבחורה צעירה ויפה לבחורה חולנית ומסכנה. לאט לאט, בעוד השכנים הקרצייתיים בעליל מהדקים את אחיזתם בזוג וודהאוס, מתחילה רוזמרי לחשוד שמשהו אינו כשורה. היא מגלה, דיי מוקדם, שלבניין שלהם יש היסטוריה מפלצתית של מכשפות ואחיות אוכלות-ילדים, וצעירה שהתגוררה עם בני הזוג קסטבט אפילו "מתאבדת" (מרכאות כפולות ומכופלות). ההיסטריה והחשדנות של רוזמרי נבנית לאט, ובצורה מיוחדת מאד, כך שעד לדקות האחרונות של הסרט אנחנו לא יודעים אם חשדותיה נכונים או שהיא סתם אישה פרנואידית בהריון. הסוף הוא די נוראי, כמו שכבר אמרנו. רוזמרי מגלה ששכניה הם עובדי שטן שהשתמשו בה ובגופה על מנת להביא לעולם את בנו של השטן. הכי גרוע, הוא שהיא מגלה שגאי (נודניק) היה גם כן חלק מהקומבינה- ומכר את אשתו לזקנים המטורפים תמורת קבלת תפקידים בעולם המשחק.

סיקוונס הפתיחה

את זרעי הפורענות, אם יורשה לי לומר, שתל פולנסקי כבר בפתיחת הסרט- הוא מצלם את ניו יורק מרחוק, אבל בוחר במכוון שלא להציג מוניומנטים מוכרים של העיר- לא את הבניינים הידועים, או פסל החירות, אלא בעיקר את בנייני הקוביות שלה. המצלמה גולשת באיטיות על הבניינים, ועוברת למבט מגבוה (Bird’s eye view, בז'רגון המקצועי) שמציג את בניין ברמפורד. המזוויעִיות העיקרית בפתיחה הזו (יש מילה כזאת? מזוויעיות?) נובעת מהטרק המתנגן ברקע. אנחנו עדיין לא יודעים, אבל זו מיה פארו (למרות שהיא לא קיבלה על כך קרדיט בטייטלס) שמזמרת שיר ערש לתינוק שלה. לא יודעת מה איתכם, אבל הערכה שלי היא שכל תינוק שישמע שיר ערש שכזה יפרוץ מייד בבכי מר מרוב פחד, ויש מצב טוב שזה יעלה להורים בשנים של טיפול פסיכולוגי כשיגדל. את ה-"לה לה לה" המונוטוני-אך-מלא-הרגש של פארו מלווה מוסיקה נוגה, איטית, שאליה נכנסים מידי פעם אקורדים צורמים ולא נעימים (להערכתי, מעוגב של כנסיה, אורגן או משהו דומה), והם אלו שגורמים לנו להבין שמשהו פה ממש, אבל ממש לא בסדר.
הבחירה לפתוח את הסרט דווקא בסיקוונס האיטי והקצר הזה מגדירה עבורנו, קהל צופים, מרחב מאד מסוים, שבתוכו הולך להתרחש סיפור הזוועה של רוזמרי- אמנם זוהי ניו יורק, אבל זו לא ניו יורק של "סקס והעיר". 
הפתיחה, והכתוביות הוורודות. לא ניו יורק שאנחנו מכירים

לא, חברים ושכנים. הידעתם? בניו יורק סיטי יש יותר מנעלי מנולו בלאניק ונשים משוחררות מינית ומחשבתית. בניו יורק של 68', ניו יורק של "תינוקה של רוזמרי", מתרחשים מעשים איומים ונוראים, ואנשים שנראים נורמטיביים לעין בלתי מזוינת, הם למעשה עבדיו של השטן. מבט העל הזה על העיר תוחם את זירת ההתרחשות המסוימת מאד בתוכה מתרחש הסיפור.

אחר כך, עוברת המצלמה אל גאי ורוזמרי שפוגשים את מתווך הדירות. אני רוצה להתעכב רק על קטע הכניסה למעלית, ועל נער המעלית, כי הוא מופיע מאוחר יותר בסצנה אחרת, אולי הסצנה המהווה את פסגת הסרט. כשרוזמרי וגאי נכנסים אל המעלית, אנחנו נתקלים בנער מעלית שחור, לבוש בחליפת תכלת ועם מבט ממזרי- זדוני בעיניים. אין לו תפקיד ממשי בעלילה, אבל כפרט חוזר בשלוש סצנות מרכזיות, הוא תפס לי את תשומת הלב. כשהחבר'ה נכנסים למעלית, הוא נותן מין מבט ערמומי כזה אל מחוץ למעלית- כביכול כדי לבדוק שאין אף אחד נוסף שרוצה לעלות, אבל אני משוכנעת שהוא זומם מזימות בליבו. המתווך גם קורא לו "דייגו"- שם משעשע לכל הדעות לנער שחור (למרות שבניו יורק הכל אפשרי). קמצוץ ההומור הזה מרמז על הזיוף העמוק שמסתתר בבניין ברמפורד.
דייגו המאנייק בכניסה למעלית
בעלייה במעלית, מקבל דייגו ידידנו קלוז אפ מעניין, שמדגיש עוד יותר את הנוכחות שלו- מייד כשהמתווך שואל את רוזמרי וגאי אם יש להם ילדים. בצפיית רטרו לאחור, אחרי שכבר ראינו את הסרט ואנחנו יכולים לעלות על כל מיני פרטים בדיעבד (אני אוהבת לעשות את זה), דייגו המאנייק הוא זה שכנראה מעביר את המידע למיני ורומן על כך שלזוג הצעיר אין ילדים- ושהם מתכנניםמאנייק אמיתי, לא? אגב, השם ההזוי של דייגו, כאילו שאם לא שמנו לב בפעם הראשונה אז עכשיו נהייה חייבים, מודגש שוב ביציאה מהמעלית, כשדייגו מחייך חיוך גועלי אל עצמו והמתווך המתלהב מעצמו אומר לו, "אנחנו חייבים לשמן את השער, דייגו". לדייגו נחזור מאוחר יותר. הבטחה של אישה.
הקלוז אפ במעלית. מבט של מאנייק, לא?

סקס עם השטן. זה לא כזה להיט כמו שזה נשמע

הסצנה השנייה שאני רוצה להתעכב עליה, כי באמת שיש מלא, היא הסצנה בה עושה רוזמרי סקס עם השטן. יותר נכון, הסצנה בה רוזמרי נאנסת ע"י השטן- באופן פיזי, ונאנסת מבחינה רעיונית ע"י כל הזקנים המופרעים שבסביבה וע"י בעלה הנודניק.
זה מתחיל בזה שגאי הנודניק ורוזמרי האומללה (אבל לא כאן) סועדים להנאתם בדירתם החביבה ארוחת ערב רומנטית, כחלק מטקס עשיית התינוק שהם מתכננים. רוזמרי מבשלת להם ארוחה כייפית, הם שומעים מוסיקה רומנטית ומקשקשים להנאתם. הכל נראה שקט. נעים, אפילו. לא היה אכפת לי שתהייה לי דירה כזאת ולסעוד בעונג רב כזה עם החצי (חצי, שמעת?), וזה אחרי שגאי האגוצנטרי מתחנף לרוזמרי וממלא לה את הבית בפרחים. אפילו יש להם אח אמיתית. לכל האידיליה הזוגית המזויפת הזאת מפריעה מיני הקרצייתית. רוזמרי אומרת בקול רם, כשהיא שומעת את גאי מדבר איתה, "אל תכניס אותה. לא הערב." ואכן, אנחנו שותפים מלאים לתחושותיה. איך אפשר שלא? מיני שולחת לרוזמרי וגאי מוס שוקולד בספלים לבנים. בעוד גאי בולס את המוס כאילו אין מחר וכאילו הוא לא ראה מעולם מוס שוקולד, רוזמרי מניחה את הכפית אחרי שני ביסים ואומרת לו שהיא חשה בטעם לוואי גירי במוס ושזה לא טעים לה. גיא הנודניק והמאנייק (להלן- מאנייק 2) עושה לרוזמרי רגשות אשם על זה שהיא לא אוכלת את המוס שמיני טרחה עליו כל היום. מובן שהוא יעשה את זה. המוס הגועלי, מסתבר, מכיל סמים חזקים שממוטטים את רוזמרי לקראת סצנת האיחוד המיני עם השטן. רוזמרי אמנם שופכת את המוס שלה למפית בלי שגאי יראה, אבל שני ביסים, מסתבר, מספיקים למוטט אותה.
גאי סוחב אותה למיטה ומתחיל להפשיט אותה, ואנחנו עדים לסיטואציה האיומה דרך עיניה החצי- הוזות חצי-רואות של רוזמרי, ולסדרה של שוטים יפיפיים ומתוזמנים היטב, המתחילים ברוזמרי ששרועה על מזרון בלב ים. 


גאי מסתכל עליה כשהוא מצולם מזווית נמוכה ומאד מאד מאיימת. הדברים מתחילים להיות מכוערים חברים, וזאת רק ההתחלה. ההזיה של רוזמרי מלווה בשקט מופתי, הנשימות הרגועות שלה ותקתוק שעון. היא מדמיינת שהיא על ספינה (ושלא תחשבו שלא קלטתי את הקפטן החתיך). גאי מפשיט אותה די בגועליות, חצי בפנטזיה וחצי במציאות, והשוט שמתחיל את הזוועה הוא המעבר הפתאומי אל הסרת טבעת הנישואין מאצבעה של רוזמרי.
הסרת הטבעת. השוט שמתחיל את הפורענות
כאן נכנסת הנעימה המפחידה המלווה את כל הטקס, במהלכו רוזמרי נאנסת ומופרית מזרעו של השטן. כאן העניינים עברו את סף הכיעור והתחילו להיות ממש מפחידים. המצלמה צמודה לנקודת מבטה של רוזמרי. מה שהיא רואה- גם אנחנו רואים. מה שהיא שומעת- גם אנחנו שומעים. למבנה הזה יש חשיבות עצומה שאכתוב עליה בהמשך.
אם מישהו התגעגע לדייגו המאנייק, ידידינו שאנחנו אוהבים לשנוא, הרי שהוא צץ שוב, כשהנעימה הופכת צורמת יותר, הפעם כמלח הנוהג את הספינה (ואי אפשר להתעלם מהמשמעות הסמלית הנגזרת מכך). רוזמרי נוגעת בכתפו, והמאנייק אומר לה,
 "You better go down below, miss".
היא מיס, ולא מיסס, כי הורידו לה את טבעת הנישואין. רוזמרי עושה כמצוותו ויורדת אל בטן הספינה בפנטזיה שלה- ואל אובדנה. העירום שלה בסצנה עושה אותה כל כך פגיעה ומסכנה- בניגוד לעירום המכוער של הזקנים ושל גאי הנודניק-מאנייק-נסחב.
דייגו. מאנייק נשאר מאנייק

בהמשך הסצנה, שאני לא רוצה להתעכב עליה כי זה יהיה ארוך וכי אני באמת רוצה שתחזרו אל הסרט לראות כמה דברים, רוזמרי שוכבת עם השטן, נכנסת להריון, ובבוקר שאחרי הטקס הנוראי היא מתעוררת מלאת שריטות. גאי הנודניק והשקרן אומר לה שהוא גזר את הציפורניים כבר, שהוא שכב איתה כשהייתה מעולפת. רוזמרי די מזדעזעת מזה, אבל מחליקה. ואת עוד לא יודעת חצי מזה, ילדתי.

שוטים נוספים בסצנה ששווה לשים אליהם לב- כשרוזמרי מדמיינת שקושרים את רגליה שני גברים לבושים במדי אחים (של בית חולים), והשוט הדיי ארוך, כשהשטן-יצור השעיר גוהר מעליה ופיסת שיער דוחה פולשת אל לחיה של רוזמרי עם כל תזוזה.

מצעד המאנייקים הרשמי של "תינוקה של רוזמרי"

תראו, יש פה מלא מאנייקים. אבל אנחנו נדרג אותם, ולא בגלל שיש לנו זמן ומשעמם לנו.
במקום הראשון- היה פה מאבק, אני מודה, בין גאי לבין מיני ורומן. אבל לבסוף, ואחרי שיקולים בכובד ראש, 

מלך המאנייקים של הסרט הוא גאי וודהאוס. שחקן, נודניק מקצועי, שקרן וחתיכת טינופת שמוכר את אשתו לכוחות האופל. טפו עלייך.

במקום השני- מיני ורומן, ולו רק בגלל הקרצייתיות והטפילות, אבל גם בגלל שהם הוגי הרעיון הנבזה להשתמש ברוזמרי ככלי למזימותיהם.

במקום השלישי- לורה לואיז הגועלית. לא הזכרתי אותה כאן אבל היא אחת מן השכנות בבניין וחברתם הקרובה של מיני ורומן. היא מאיימת על רוזמרי ברצח בסצינת הגילוי עד שרומן משתיק אותה באלגנטיות.

במקום הרביעי- פנו מקום לדייגו, חברים. לפעמים, גם הבורג הקטן ביותר במערכת יכול לעשות את השינוי הכי גדול. דייגו הוא מי שהתחיל את הסיפור הנורא הזה. חוצמזה, יש בו משהו סליזי וגועלי.

יש עוד מאנייקים, כמובן. דוקטור ספרסטין, דוקטור היל. הם מגיעים למקומות הנמוכים יותר, אבל אני לא שוכחת להם את מאנייקיותם.

מילים אחרונות

דבר אבא ואימא (וזה פה אחד)- איזה סרט מפחיד ונוראי.

דבר פולנסקי בראיונות הרטרוספקטיבה שיצאו במהדורת ה- DVD- דמיינתי את רוזמרי יותר כפי שהיא בספר- בריאה, חלבית, ה- All American girl. לקחנו את מיה פארו כי היא הייתה ידועה יחסית והבנתי די מהר שהיא תהייה נהדרת בשביל התפקיד אחרי שפגשתי אותה, ועשיתי כמה שיותר מאמץ כדי שהקהל בסרט לא ידע, ממש עד הרגע האחרון, אם רוזמרי מדמיינת הכל או שהמזימה באמת נכונה.

דבר האישה- סרט חובה שהוא גם קלאסי וגם יפיפה מבחינה צורנית וגם גורם לחשוב.

לראות לראות לראות!

יום שלישי, 15 בפברואר 2011

" 127 שעות"- ואלה היו 127 שעות מייגעות, מייגעות ביותר

היה לי קשה אתמול, מה אומר ומה אגיד.

 אני לא בטוחה כמה אני הולכת לספיילר למי שלא ראה את הסרט. בסך הכל, ידעתי מה הולך להיות. ידעתי מה יקרה. ידעתי שאני חוטפת חולשה איומה ומאסיבית מכל מיני חזיונות דם, בשר ועוד שלל דברים שבנים אוהבים (לא כולכם. אני לא מכלילה). ובכל זאת, הנה הדברים שעברו לי בראש אתמול כשהרהרתי ללכת ל- "127 שעות"- המון זמן לא הלכתי לסרט ב-18:00 בערב (וזה מגניב וצריך לשקול לעשות הקרנות מיוחדות בשעה הזאת לפחות פעמיים בשבוע. סינמטק ירושלים וסינמטקי הארץ בכלל- לידיעתכם). המון זמן לא פינקתי את עצמי בכוס יין וסרט באמצע השבוע (לפחות יומיים! זה המון). המון זמן לא הלכתי לסרט לבדי (זה באמת לא קרה כבר הרבה זמן. חצי בדרך כלל הולך איתי ומחזיק לי את היד בקטעים מסוג אלו שזעזעו אותי אתמול). ויש סוג של באז מסוים עם הסרט הזה. כל הנתונים נראו מבטיחים.

אז הלכתי ל- "127 שעות" לבד

הורים, הוציאו את הילדים מהחדר. עדיין לא החלטתי אם זו הייתה טעות ללכת (כי זו אף פעם לא טעות ללכת לסרט) או שנהגתי בחכמה כדי שאדע, להבא, כיצד יהיה עליי לנהוג במקרה חירום איום ונורא כמו זה שהוצג בסרט. רמז: גלולת ציאניד. או משהו בסגנון. 


קצת פרטים טכניים על הסרט-

"127 שעות", ובאנגלית 127 Hours

במאי: דני בויל (האיש שהביא לנו את "נער החידות מבומביי" ואת "טריינספורטינג" האלמותי)

תסריט: דני בויל וסיימון בופוי. מבוסס על ספרו של ארון רלסטון,
“Between a rock and a hard place”

קאסט: ג'יימס פרנקו (החמדמוד, יש לציין, מ"לאכול, להתפלל, לאהוב"), קייט מארה, אמבר טמבליין

הסרט כמשתמע, מבוסס על סיפור אמיתי של מטפס הרים בשם ארון רלסטון, שנקלע בטעות במהלך טיול לסיטואציה איומה ביותר- הוא מעד לתוך קניון צר, כשסלע ענק "התיישב" על ידו ומחץ אותה, בלי שום אפשרות לחלץ אותה באמצעים המוכרים לאדם ולאנושות בכלל (מלבד, כמובן, המוצא האחרון. ג'יזס, שוב אוחזת בי צמרמורת).  


הקונפליקט והתרתו, או- היד, ו"שחרורה"

אני אתחיל מזה, שכמה שלא נפשט את זה, ננסה להבהיר את זה ואולי בדרך לייפות קצת את הדברים- אין כאן סיפור אמיתי. כלומר, לא סיפור בשביל סרט. יש כאן מקרה, עצוב מאד, מפחיד מאד, של אומץ אנושי (האמנם?), ושל בחור חמוד ומגניב שמוצא את עצמו נוטה למות, אבל אין כאן עלילה. לפחות, אין כאן עלילה מהסוג שאנחנו רגילים אליו במסדרונות הוליווד (כי אנחנו נמצאים שם כל יום, כן? במסדרונות האלה). יש כאן נתיב מאד ברור ופשוט- ארון יוצא לטיול- ארון נופל- ארון משתחרר.  20 הדקות הראשונות של הסרט מציגות את ארון, המטייל המגניב (והדיי חמדמוד-חתיכון-חמודון. אה, ציינתי את זה עוד קודם) כשהוא יוצא לעשות מסלול בפארק רחב ידיים וענקי ביוטה. הוא נתקל בדרך בשתי בננות אמריקאיות, עושה להן קצת גוד טיים (ולא, לא מהסוג שקופץ לכם לראש- הם מטיילים, קופצים למים, צוחקים קצת, ארון מוזמן למסיבה בערב שאחרי, ובזה זה נגמר), ואז מגיע לאותו סלע מקולל, נופל את הנפילה הגורלית בחייו ונתקע כשידו קבורה תחת סלע שלא מוכן בשום פנים ואופן לזוז.

כשזה קרה, המשפט הראשון שעבר לי בראש הוא,"מה יהיה עכשיו," ולא בקטע טוב. תהיתי, איפה הסיפור אם ארון נתקע מתחת לסלע כבר בתחילת הסרט. איפה ההתפתחות העלילתית?

ארון, עדיין עם שתי ידיים פלוס חברים


ניסיתי למסגר את הסרט במבנה נרטיבי ברור, ואני מאמינה שכן אפשר לזהות כאן כמה ממרכיבי המבנה הנרטיבי הקלאסי- יש לנו פרוטגוניסט ("גיבור") שאנחנו אוהבים ומתחברים אליו, למרות ששוב- היה חסר לי כאן מעט פרטים אקספוזיציוניים על אֶרוֹן- חוץ מזה שהוא טיפוס קליל ונחמד, חוץ מזה שהוא לא אוהב לענות לאמא שלו לטלפון וחוץ מזה שהוא עיצבן פעם איזה בלונדינית נודניקית עם שיניים בעייתיות.

יש לנו גם קונפליקט- חתיכת קונפליקט- אבל הוא שטוח כל כך ופשוט כל כך (ממש כמו ידו של ארון, יש לציין. טוב, זה היה מרושע), שקשה לקרוא לו קונפליקט אמיתי. הקונפליקט הוא שארון תקוע. ובכן? כן? יש למישהו משהו להגיד? זה מצב מבאס לכל הדעות. ומה עוד? אהמ
הקליימקס הוא שחרור ידו של ארון בסופו של דבר באמצעות (ילדים, שוב לכסות את העיניים) כריתתה באולר קהה. כן, זה מעורר צמרמורת ומפחיד ממש כמו שזה נשמע.

חוץ מהמבנה הנרטיבי השטוח, הציק לי התהליך הסמי- הארתי שארון חווה במהלך שהותו מתחת לסלע. ארון תקוע שם עד לחיתוך היד בסך הכל חמישה ימים. במהלכם, הוא מספיק להתחרט על זה שלא ענה לאמא שלו לטלפון כדי להגיד לה לאן הוא הולך ואז הוא לא היה תקוע במצב הביש הזה, וכמו כן, נזכר בבלונדינית המעצבנת ההיא, שהיו לו איתה אי-אלו יחסים, ומתחרט על זה שהוא התנהג אליה לא יפה (למרות שלא נראה בשום מקום שהוא אכן התנהג אליה כך, אלא רק אותה, עוזבת בעצבים, עם איפור מרוח מדמעות), ולקינוח הוא נזכר בחבר שלו מהעבודה, ממנו הוא נפרד בזריקת משפט "תמיד יש לי יום טוב". לא ברור לי איזו הארה הוא חווה ועל מה בדיוק הוא מתחרט, ולמה. לא ברור, מה יוצא לו מכל האירוע חוץ מזה שהוא מסיים אותו עם יד אחד פחות. לא ברור, מה הייתה המטרה של כל זה, לעזאזל.
ארון (ג'יימס פרנקו). לפחות אפשר היה לשטוף קצת את העיניים בחמידותו.

כמו כן, הצילום קצת עיצבן אותי
כמות הקלוז אפים הייתה מנג'סת, והבנו שארון חמודון, והבנו שהוא ממש מסכן. הסיקוונסים קצת יותר מידי מזכירים את "רקוויאם לחלום", ושוב- לא בקטע טוב. זה פשוט לא אותו הדבר אם לא מעורבים פה כל מיני חומרים ממריצים / ממסטלים / הרסניים כמו אלו של "רקוויאם". צילומי הנוף נהדרים, וגם המשחק בין שמש וצל, במיוחד בקטע בו ארון משווע לקצת אור שמש, אבל הנוף המדברי הזכיר לי את סדרת סרטי הזוועתונים הגועלית של "לגבעות יש עיניים".

אבל לא כל המעצבן גרוע, ואני לא כזאת נודניקית (רק קצת).
הפסקול היה ממש מגניב וקצת משחרר מכל הסיטואציה המעיקה, במיוחד הקטע בו משלבים את Lovely day עם זריחת השמש ועם ארון שמתעורר חדור מוטיבציה להעיף את הסלע לקיבינימט. גם הסצנה בה ארון משחק אותה תכנית טוק שואו אמריקאית הייתה חביבה וקצת פרקה מתח (ואולי שיממון), ושוב קרצה ל"רקוויאם לחלום", והקטע שארון מפנטז על בקבוק משקה קל וקר משעשע בצורה עצובה ובנוי טוב.

אני מרגישה שהפוסט הזה דל מידי, אבל מצד שני הוא מתאים את עצמו לסרט, ככה שאני יכולה לנוח בשקט בינתיים.


מה אמרנו?

דבר הבחור שישב לידי וכנראה דיבר לעצמו כי הוא בטח לא דיבר אליי: He’s a crazy motherfucker!
דבר שתי הנשים שיצאו אחוזות אימה מן האולם בסוף הסרט: אלוהים ישמור. כיסיתי את העיניים וחשבתי כל הזמן "טמבור, טמבור, טמבור" (ציטוט ישיר מן המקור). תגידו תודה שלא ראיתן את הסרט הזה לגמרי לבד, חביבותיי.
דבר החצי: טוב שלא באתי.
דבר האישה: אפשר לוותר, ויש מצב טוב שדני בויל
 Is a one movie directorלכל היותר, שניים. זה קורה. אה, ויצא לי להכיר את ג'יימס פרנקו. לפחות זה.

הנה שירו של ארון, ושיהיה לכולנו, כמו שאומרים, יום נפלא.




לינקוקים


127 שעות ב- IMDB
127 שעות ב"סרטים בעתיד"